ומרקיקין כאחד, ואילו באופן זה קא קמיץ [הוא קומץ] מחלות לעצמן על מנחה שיש בה גם רקיקין, ומרקיקין לעצמם על מנחה שיש בה חלות!

ומשיבים: אף זו אינה שאלה, שכן כבר שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שהמביא מנחת מאפה תנור שחלק מלחמיה הם חלות וחלק רקיקים, שאם קמץ ועלה בידו בקומצו רק מאחד מאלה, מחלות בלבד או מרקיקים בלבד על שניהם — יצא בכך ידי קמיצה.

ומקשים עוד על שיטת אביי: והא איכא [והרי יש] מותר שמן הנשאר לאחר משיחתם של הרקיקים. ושנינו למעלה (עה,א) שמנחה הבאה מחציתה חלות ומחציתה רקיקים, שמביא לוג שמן, וחוצהו לשנים, את המחצית האחת נותן לבלילתן של החלות, ובמחצית השניה הוא מושח את הרקיקים. ושאר השמן הנשאר ממשיחת הרקיקים ניתן אף הוא לבלילת החלות. ואולם מנחה שכולה רקיקים, השמן הנותר לאחר המשיחה, ניתן לכהנים. ומעתה יש לשאול לשיטת ר' שמעון, דאי [שאם] מנחה של מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא זה שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא מחזירו לחלות. ואולם, אי [אם] מנחה שכל לחמיה כולהו [כולם] של רקיקין הוא שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא נאכל לכהנים!

ומשיבים: הוא סבור כדעת ר' שמעון בן יהודה, שאמר בשם ר' שמעון, שאף מותר השמן במנחה שהיא מחצה חלות ומחצה רקיקים ניתן לכהנים. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: גם את החלות מושחן כמין האות היוונית כי, ומותר השמן נאכל לכהנים.

א אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי בשאלה: מדוע האומר שפירש בנדרו איזו מנחה עליו להביא, ושכח עתה מהי אותה מנחה, מביא רק את חמשת מיני המנחות, והא איכא לספוקה [והרי יש מקום להסתפק] בסוג נוסף של מנחה, במנחת נסכים (הבאה עם קרבנות עולה שונים), שאף היא באה בנדבה, שכן אמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום!

ומשיבים: אין מנחת נסכים בכלל הספק, שכן כי קא מסתפקא ליה [כאשר הוא מסופק לו] איזו מנחה נדב, הרי זה במנחות מסויימות. ומפרטים (ונותנים סימן לזכרון מהם אותם דברים שיוזכרו להלן: מנחה הבאה כקרבן יחיד; מנחה הבאה בגלל עצמה; מנחה החייבת בלבונה; מנחה הבאה בלוג אחד של שמן; מנחה שהוא מקמצה, ולא הפטורה מקמיצה: בכלל הספק מנחה ה

באה רק בגלל (בעקבות נדבתו של) יחיד כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שהיא באה אף בגלל ציבור, בקרבנות ציבור — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הבאה בגלל עצמה, כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שכאשר היא באה בחובה הריהי באה בגלל זבח, משום הקרבן, ולא מכח עצמה — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הטעונה הבאת לבונה עמה, כאותם חמשת מיני המנחות, אבל במנחת נסכים, שאינה טעונה לבונה — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הבאה בלוג אחד של שמן (לעשרון סולת), כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, הבאה בשלשה לוגין (הם כמידת "רביעית ההין". במדבר טו, ה. האמורה בנסכים הבאים עם קרבן הכבש), ובארבעה לוגים ("שלישית ההין". שם ו, האמורה בנסכים הבאים עם האיל) ובששה לוגים ("חצי ההין". שם ט, האמור בנסכים הבאים עם הפר) — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הטעונה קמיצה, כחמשת מיני המנחות הללו, מה שאין כן מנחת נסכים, שאינה טעונה קמיצה — לא קא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ב שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בשעה שנדרתי שעלי להביא מנחה של עשרונים, ושכחתי, ואיני יודע עתה כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — שלדעת חכמים יביא מנחה של ששים עשרונים, ולדעת רבי יביא ששים מנחות, ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, האומר "פירשתי בנדרי כמה עשרונים עלי להביא במנחה מסויימת, וקבעתי שמנחה זו שאביא תהיה בכלי אחד של עשרונים, ושכחתי מה נדרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא ששים מנחות בששים כלים של עשרונים מעשרון אחד ועד ששים עשרונים, שהן בסך הכל אלף ושמונה מאות ושלשים מנחות.

ואם אומר הנודר כי "בשעה שנדרתי פירשתי בנדרי להביא מנחה מסויימת בכלי אחד שיש בה מספר מסויים של עשרונים, ושכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי, ואי זו מהן מכלל חמש המנחות פירשתי שאביא בנדרי, ואיני יודע כמה עשרונים שיהיו במנחה פירשתי" — יביא מספק את חמש סוגי המנחות, של ששים ששים עשרונים בכל אחת מהן, שהן שלש מאות עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא חמש מנחות, שכל אחת מאלה של ששים מנחות שיש בהן מספר עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעה אלפים ומאה וחמשים עשרונים.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזו שאלה, הם, חכמים ורבי, חלוקים]? אמר רב חסדא: בשאלה האם מותר להכניס חולין לעזרה קא מיפלגי [חלוקים הם], שרבי סבר [סבור] כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין להביא בכלי אחד מנחה של ששים עשרונים — שהרי ספק הוא מה נדר, ואפשר שנדר מנחה בת פחות מששים עשרונים, ועתה כשמביא ששים עשרונים הריהו מכניס חולין לעזרה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי מותר להכניס חולין לעזרה, ולכך אף שיתכן שהוא מכניס חולין לעזרה — אין בכך כלום.

רבא אמר הסבר אחר ביסוד מחלוקת חכמים ורבי: דכולי עלמא [לדעת הכל] ואף לחכמים אסור להכניס חולין לעזרה, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מותר לערב חובה בנדבה קא מיפלגי [חלוקים הם].

רבנן סברי [חכמים סבורים] כי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך יכול הוא להביא בכלי אחד ששים עשרונים, ולהתנות שכמספר העשרונים שנדר בשעתו — יעלו לו לקרבן חובתו, ושאר העשרונים שבמנחה — יהיו בנדבתו, ולהביאם יחד, אף שמעורבים הם. ואילו רבי סבר [סבור] כי אסור לערב חובה בנדבה, ולכך אינו יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, ולהתנות, אלא צריך להביא ששים כלים נפרדים, שבכל אחד מספר עשרונים מאחד ועד ששים, ולהתנות שאותה מנחה שיש בה כמספר העשרונים שנדר — תעלה לו לחובתו, ושאר המנחות שבשאר הכלים — יבואו בנדבתו.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: לשיטת רבנן דאמרי [חכמים שאומרים] שמותר לערב חובה בנדבה, ולפיכך מותר להביא בכלי אחד ששים עשרונים, חלקם חובה וחלקם נדבה — הא בעינן [הרי צריכים אנו] מעתה קמיצתם של שני קמצים ממנחה זו, אחד ממנחת החובה ואחד ממנחת הנדבה! השיב רבא: לשיטת חכמים, אכן הריהו קומץ פעמיים, דקמיץ והדר קמיץ [שקומץ וחוזר וקומץ].

הקשה על כך אביי: והא [והרי] כיון שמעורבות הן מנחת החובה ומנחת הנדבה בכלי אחד, ואינן ניכרות לעצמן, יתכן שקא קמיץ [הוא הכהן קומץ] מהחובה על הנדבה וכן להיפך, מהנדבה על החובה!

השיב רבא: אין זו שאלה, שכן מדובר באופן דתלי ליה [שתולה אותו] מביא המנחה בדעת הכהן הקומץ. שכך אמר מביא המנחה מראש: כל היכא דמטיא ידא [כל היכן שתגיע ידו] של הכהן השתא [עכשיו] בקמיצה הראשונה — יהיה זה מקומה של מנחת חובה, וכל מקום בו תגיע ידו בקמיצה לבסוף בפעם השניה — יהיה זה מקומה של מנחת הנדבה.

והוסיף אביי ושאל את רבא: ואקטורי היכי מקטר [ולהקטיר את שני הקמצים הללו, איך הוא מקטיר]? שכן אם תאמר שליקטר [שיקטיר] את הקומץ של מנחת הנדבה ברישא [בתחילה] — אם כן, את הקומץ של מנחת החובה היכי מקטר לה [איך הוא מקטיר אותו]? שהרי יש מקום לחשש דלמא [שמא] נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, וכולה איפוא חובה היא, וחייבת היא בקמיצת קומץ אחד, ושאר המנחה הריהי בכלל "שירים". ונמצא איפוא שכשקמץ למנחת נדבה קודם שקמץ למנחת החובה חסרו להו [להם] השירים, שהרי הוקטר כבר אותו קומץ לנדבה (שלמעשה הריהו חלק מהשיריים של מנחת החובה),

והרי אמר מר [החכם] בברייתא ששירים שחסרו בין הקמיצה של המנחה להקטרה של הקומץ — אין מקטיר קומץ עליהן!

ואם תאמר ליקטר [שיקטיר] את קומץ מנחת החובה ברישא [בתחילה], אם כן, את הקומץ של מנחת הנדבה היכי מקטר לה [איך הוא מקטיר אותו]?