אלא שקבען אם יבואו במחבת אם במרחשת בשעת הנדר, כשאמר "הרי עלי להביא את זו במחבת" (וכיוצא בדבר, במרחשת). שבכך נקבע דינם להיעשות דווקא כמו שאמר. אבל אם כשנדר להביא מנחה אמר סתם "הרי עלי מנחה", ובשעת הפרשה של הסולת למנחה קבעה לשם מנחה מסויימת, וכגון שאמר "זו אביא לשם נדרי, ובמחבת" — בכך לא נקבע שתיעשה דווקא במחבת, ואם הביאה כמנחת מרחשת — יצא בה ידי נדרו.

וטעם הדבר, שכן נאמר בחובת קיום הנדרים "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), והדגיש הכתוב "ועשית כאשר נדרת... אשר דברת בפיך" — ולמעט: ולא כאשר הפרשת את נדרך.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] אותו דבר בשם אמורא אחר, שאמר ר' אחא בר חנינא, אמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: לא שנו שאם שינה ממה שנדר, שהמנחה פסולה, אלא בזמן ששינה ממה שקבען בשעת נדר, אבל אם שינה ממה שקבען בשעת הפרשה — לא נפסלה בכך המנחה, שנאמר בחיוב קיום הנדר "ועשית כאשר נדרת" ולא כאשר הפרשת.

א משנה האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים", והרי מנחת נדבה באה רק מן החיטים — יביא מן החטים. האומר "הרי עלי להביא מנחה מן הקמח" — יביא סולת למנחתו, שכן מנחת נדבה באה מן הסולת ("סלת יהיה קרבנו". ויקרא ב, א). האומר "הרי עלי להביא מנחה בלא שמן ובלא לבונה" — יביא עם מנחתו שמן ולבונה, שכן מנחת נדבה טעונה שמן ולבונה.

האומר "הרי עלי להביא מנחה של חצי עשרון סולת" — יביא מנחה של עשרון סולת שלם, שכן אין מנחת נדבה באה בפחות מעשרון סולת. האומר "הרי עלי להביא מנחה של עשרון ומחצה סולת" — יביא שנים עשרונים סולת, שהרי אין מביאים במנחה אלא עשרונים שלמים, ולא חצאים. ר' שמעון פוטר בכל האופנים הללו מלהביא מנחה כלל, שלדעתו לא חל נדר זה, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבין.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי האומר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים", חל נדרו, אבל מביא מנחה מן החיטים, כמצוותו. ושואלים: אמאי [מדוע] חל הנדר? הלא נדר ופתחו (חרטתו, יציאתו מהנדר) עמו הוא, ואין הנדר חל כלל. שהרי כשאמר "הרי עלי להביא מנחה" — אכן נדר, ואולם כשהוסיף ואמר "מן השעורים" — הרי בכך התחרט וחזר בו מן הנדר, שהרי יודע שאין המנחה באה מן השעורים!

אמר חזקיה: הא [זו] משנתנו כשיטת מני [מי היא]? כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים] ככלל שכאשר אומר אדם דבר אחד ולאחר מכן אומר דבר הסותר את דבריו הראשונים, שיש לתפוס כעיקר את הלשון הראשון. ולכך בענייננו, כיון שבלשונו הראשון אמר "הרי עלי מנחה", אף שאמר לאחר מכן "מן השעורים", וכמבקש לבטל את דבריו הראשונים — דבריו הראשונים קיימים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות (תאנים מיובשות) ומן הדבילה (גוש של תאנים מיובשות)" — בית שמאי אומרים: הריהו נזיר גמור, שבמה שאמר "הריני נזיר" — קיבל על עצמו נזירות, ומה שהוסיף ואמר "מן הגרוגרות ומן הדבילה" אין בדבריו ממש. ובית הלל אומרים: אינו נזיר, שמסוף דבריו רואים שלא קיבל עליו נזירות.

ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו אם תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת בית הלל, לא יקשה על משנתנו, שכן מדובר בה באומר הנודר, לכשאומרים לו שאין נודרים כך למנחה, "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך למנחה (מדבר שאין המנחה באה ממנו, כגון שעורים), לא הייתי נודר כך אלא כך (מחיטים)".

ג ובעקבות דברי חזקיה ור' יוחנן אלה מביאים עוד מה שאמר חזקיה: לא שנו שכך הדין אלא בזה שאמר בנדרו "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים", אבל אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים" — לא חל עליו הנדר כלל.

ושואלים: מכדי [הרי] חזקיה כמאן [כשיטת מי] אמר לשמעתיה [את שמועתו]? — כדעת בית שמאי, ובית שמאי, משום שלדעתם בכל מקרה של סתירה בין דבריו הראשונים של האדם לבין דבריו האחרונים יש לתפוס לשון ראשון הוא. אם כן, מה לי אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורין" מה לי אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", בשני האופנים יש לתפוס לשון ראשון, וחייב להביא מנחה! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] חזקיה מסברתו המעמידה את דברי המשנה כשיטת בית שמאי, ומפרש גם הוא כר' יוחנן.

ושואלים: מאי טעמא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו], מאי איריא דתני [מה שייך, מהו הענין שבגללו שנה התנא] במשנתנו דווקא שאמר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים"? ליתני [שישנה] חידוש גדול יותר, שאמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", שאפילו בכגון זה הריהו חייב במנחה!

אלא מתוך שאמרה המשנה כך, שמע מינה [למד ממנה, מכאן] שעיקר טעמה הוא משום דטעי [שטעה] הוא הנודר, שחשב שמביאים מנחה אף מן השעורים. ואולם בשעורים טעי [טועה], שהרי יש מנחת יחיד הבאה מן השעורים (מנחת קנאות), אבל בעדשים לא טעי [לא טועה] לחשוב שמביאים מנחה מהם, ולכן וודאי התכוון לבטל את דבריו הראשונים.

ואילו ר' יוחנן אמר: לשיטת המשנה אפילו אם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", חל הנדר. ושואלים: מכדי [הרי] ר' יוחנן כמאן [כשיטת מי] אמרה לשמעתיה [את שמועתו], כלומר, כשיטת מי הוא מפרש את דברי משנתנו — כדעת בית הלל, והרי טעמם של בית הלל שחל הנדר הוא משום דטעי [שטועה] הוא בזה שאמר "מן השעורים", ומעתה יש לומר כי בשעורין טעי [טועה] אדם וסבור שמנחה באה מהן, אך בעדשים אדם לא טעי [לא טועה] לחשוב שמביאים מהן מנחה!

ומשיבים: אכן ר' יוחנן עצמו סבור שאין דין משנתנו אמור אלא באומר "מן השעורים" ולא באומר "מן העדשים". ואולם מה שאמר ר' יוחנן שמשנתנו אמורה אף באומר "מן העדשים" — כמענה לדבריו של חזקיה קאמר ליה [אמר לו] ר' יוחנן, שכך אמר לו: את מאי טעמא הדרת [אתה מה טעם חזרת] בך מהסברך שמשנתנו כשיטת בית שמאי? משום שלא קתני [לא שנה] התנא במשנתנו "מן העדשים", שהוא חידוש דין גדול יותר מ"מן השעורים" — על כך יש להשיב כי

דלמא [שמא] המשנה בסדר של "לא מיבעיא" קאמר ["לא נצרכה" אמר, נסדרה המשנה], ובאופן זה: לא מיבעיא [אין צריך] לומר שאם אמר "הרי עלי להביא מנחה מן העדשים", שחייב במנחה, משום דאיכא למימר מהדר הוא דהדר ביה [שיש מקום לומר שבסיום ח זר בו] מדבריו הראשונים, וחייב במנחה משום שיטת בית שמאי האומרת כי יש לתפוס לשון ראשון. אלא אפילו כשאמר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורין" נמי [גם כן] חל נדרו, למרות דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי מיטעא [טעות] הוא דקא טעי [שהוא טעה], ואילו היה יודע שאין מביאים מן השעורים לא היה נודר כלל — אפילו הכי [כך] חל הנדר והריהו חייב במנחה, משום הכלל תפוס לשון ראשון.