בתוכה. ושמא תאמר: כשם שפיה של גיהנום צר, כך כולה צרה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בתיאור הגיהנום ("תפתה"): "כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחב מדרתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה" (ישעיהו ל, לג), שהיא עצמה עמוקה ורחבה.

ושמא תאמר כי רק לאנשים פשוטים ערוכה היא הגיהנום, אבל לחשובים כלמלך לא הוכנה — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "גם היא למלך הוכן". ועדיין שמא תאמר כי אין בה עצים — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "מדרתה אש ועצים הרבה". ושמא תאמר כי רק זה (ההצלה מהגיהנום) הוא שכרה של התורה ולא יותר — לכך תלמוד לומר "יחלץ עני בעניו ויגל בלחץ אזנם. ואף הסיתך מפי צר לא מוצק תחתיה ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו, טו— טז), שהאדם השומע בקול ה', ופונה מדרכי מיתה לדרכי חיים, שניצול מן הגיהנום ואף זוכה למלוא נחת ורווחה.

א שנינו במשנתנו שאם חל יום הכיפורים להיות ביום השבת — אוכלים את לחם הפנים במוצאי שבת. ואם חל יום הכיפורים בערב שבת — שעיר יום הכיפורים נאכל בליל שבת. ונמסר עוד במשנתנו כי במקרה שכזה היו הבבליים אוכלים את בשר השעיר כשהוא חי, מפני שדעתם יפה. ובענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: לא בבליים (הבאים מבבל) ממש הם אותם הכהנים, אלא אלכסנדריים (הבאים מאלכסנדריה שבמצרים) הם, ומתוך ששונאין בארץ ישראל את הבבליים — קורין (קוראים) הם אף אותם את האלכסנדריים, הנוהגים מנהג רעבתניים על שם הבבליים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: לא בבליים הם אלה הכהנים האוכלים את בשר השעיר כשהוא חי, אלא אלכסנדריים הם. ומתוך ששונאין את הבבליים — קוראין הם אותן על שם בבליים. אמר לו ר' יהודה לר' יוסי, לאחר ששמעו מסביר כך את האמור במשנתנו, בלשון תודה: תנוח עליך דעתך (שתזכה למנוחת הדעת) על שהנחת בדבריך אלה את דעתי, להשמיעני שאין הבבליים עצמם נוהגים כך (שכן היה מוצא משפחתו של ר' יהודה מבבל).

ב משנה אם סידר הכהן את הלחם (לחם הפנים) כמצוותו ביום השבת ואולם לא סידר את הבזיכין בהם הלבונה ביום השבת כמצוותם אלא לאחר השבת, והקטיר את הלבונה שבבזיכין הללו בשבת הבאה, לאחר שהסיר את הלחם מעל שולחן הפנים — פסול הלחם מלהיאכל, שכן הבזיכים שעמו לא היו אתו על השולחן בשבעת הימים שבין שבת לשבת. ומאחר שאין הקטרתם מתירה את הלחם להיאכל, אין חייבין עליהן משום איסור פיגול (אם חשב בשעת הקטרת הבזיכים לאכול את הלחם שלא בזמן אכילתו, למחרת השבת), וכן משום נותר (אם נותר מן הלחם למחרת השבת, ואכלו), וכן משום טמא (אם אכל את הלחם בטומאת הגוף). שאין איסורים אלה נוהגים אלא בהקטרה המתירה את הלחם לאכילה.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין כמצוותם הראויה, ביום שבת זה, ואולם הקטיר את הלבונה שבבזיכין הללו רק לאחר יום השבת הבא — פסולה היא הקטרה זו, והלחם אינו מותר באכילה (שהרי ביום השבת, לא היתה הקטרת בזיכים), ומשום שהקטרה זו פסולה, אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין לא ביום השבת עצמו, כמצוותו, אלא לאחר יום השבת, והקטיר את הבזיכין ביום השבת הבא — פסולה היא הקטרה זו, והלחם פסול (שכן לא שהה על שולחן הפנים שבעה ימים, משבת לשבת). כיצד יעשה שלא ייפסלו הלחם והבזיכים שנסדרו למחרת השבת? לא יסלק את הלחם ואת הבזיכים בשבת הקרובה, אלא יניחנה לשבת הבאה לאחר מכן, ונמצא שעבר על הלחם ועל הבזיכים שהות של לפחות שבעה ימים משבת לשבת על שולחן הפנים, והותרו בכך. ומסבירים: מותר להשאיר על השולחן את הלחם והבזיכים מעבר לשבעת ימים, שהרי אפילו היא מונחת על השולחן ימים רבים — אין בכך כלום, ואין זה נפסל.

ג גמרא שנינו בסוף משנתנו שניתן להשאיר על שולחן הפנים את הלחם והבזיכים יותר משבעה ימים, ואפילו ימים רבים, ואין הם נפסלים בכך בלינה. ולבירור ענין זה מביאים: תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת יומא] בתיאור סדר עבודת יום הכיפורים, אמר להם הממונה לכהנים: "צאו ועמדו על מקום גבוה במקדש, וראו משם אם כבר האיר היום והגיע זמן שחיטה" (שכן השחיטה פסולה בלילה). אם כבר הגיע הזמן — הרואה את אור היום אומר: "ברקאי" — הבריק האור. ומעירים כי מתתיא בן שמואל, שהיה הממונה באותו זמן על הפייסות במקדש, היה חולק על דעה זו, ואומר בלשון אחר: "האם האיר פני כל המזרח, עד כדי כך שהוא, האור, נראה אף בחברון" (והוא אור הגדול מ"ברקאי")? ואם אכן כך היה, הוא (הצופה) היה אומר: "הן". ומסבירים:

למה הוצרכו חכמים לכך, להתקין שיעלה צופה ויבדוק היטב אם האיר היום, שהרי הוא לכאורה דבר הנראה לעין בכל מקום? — משום שפעם אחת אירע שעלה מאור הלבנה, ודימו (חשבו בטעות) שהאיר המזרח בזריחת השמש, ושחטו את קרבן התמיד לפני זמנו. וכשגילו שהיה זה עדיין לילה, ונשחט התמיד בלילה, ונפסל בכך — הוציאוהו לבית השריפה, כדין הקדשים שנפסלו. וכדי להמנע מטעות כגון זו, תיקנו חכמים שלעולם יהיו בודקים היטב אם זרחה כבר השמש.

ולאחר שהיו מודיעים על תחילת היום, הורידו את הכהן הגדול לבית הטבילה קודם שיתחיל בעבודת היום. ומסבירים את עניינה של הטבילה לכהנים העובדים במקדש, זה הכלל היה נוהג במקדש: כל המסיך את רגליו (עושה צרכים גדולים) — הריהו טעון טבילה לאחר מכן, וכל המטיל מים (עושה צרכים קטנים) — הריהו טעון קדוש (רחיצת) ידים ורגלים לאחר מכן.

ובענין ההלכה ששנינו במשנה כי קרבן התמיד שנשחט לפני עלות השחר פסול וצריך לשורפו, תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין בברייתא: לא זו בלבד אמרו חכמים שכך היא הלכה בשחיטת קרבן בהמה בלילה, אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ולא ביום, ומנחה שנקמצה בלילה ולא ביום — פסולות הן, ותצא לבית השריפה. שלענין זה, דין המליקה בעוף והקמיצה במנחה כדין השחיטה בבהמה.

ושואלים על הלכה זו שבברייתא: בשלמא [נניח] עולת העוף שנמלקה בלילה ולא ביום, הריהי נשרפת — משום שכבר נמלקה עולת העוף, ומעתה לא אפשר שוב לאהדורה [להחזירה] למצבה הקודם, שקודם מליקתה. וכיון שנפסלה במליקת לילה, הריהי נשרפת. אלא מנחה שנקמצה בלילה, מדוע הריהי נשרפת, והרי אפשר דמהדר [שיחזיר] הכהן את הקומץ שנקמץ בלילה לדוכתיה [למקומו] הקודם במנחה (שעדיין קיימת היא, שהרי לא הוקטר הקומץ) ויחזור וקמיץ ביממא [ויקמוץ ביום]!

ואומרים: הוא אביו של ר' אבין זה שתני לה [שנה אותה, את הברייתא הזו], והוא זה שאמר לה [אותה, את התשובה לשאלה זו]: אף הקמיצה שנעשתה בלילה אינה ניתנת שוב לתיקון, משום שכלי שרת מקדשין את הדברים הניתנים בהם אף שלא בזמנן הראוי. ולכך, כיון שהניח את הקומץ בכלי שרת המיוחד לו, אף שהיה זה בלילה ושלא בזמן הראוי — התקדש הקומץ, ואי אפשר להחזירו שוב למנחה, ולקומצה פעם נוספת.

מיתיבי [מקשים] על כלל זה ממה ששנינו ככלל: כל קרבן הקרב ביום — הריהו קדוש (מתקדש) ביום, וכל קרבן הקרב בלילה — אינו נעשה קדוש אלא בלילה. וכל קרבן הקרב בין ביום ובין בלילה — נעשה קדוש בין ביום ובין בלילה.

ומתוך מה ששנינו כאן כי כל הקרב ביום הריהו קדוש ביום, יש לדייק: ביום — אין [כן] הריהו מתקדש, ואילו בלילה, שאין הוא זמנו הראוי — הוא לא מתקדש. הרי שכלי שרת אינם מקדשים את הדברים הניתנים בהם שלא בזמנם! ומשיבים: אמנם הדבר הניתן בכלי שרת שלא בזמנו אינו קדוש, ואולם הכוונה היא שהוא לא התקדש לענין ליקרב על גבי המזבח, אבל הריהו קדוש לענין ליפסל בפסולי המוקדשים (כגון ביציאה אל מחוץ לתחום המקדש). ולכך אף הקומץ שנקמץ בלילה, התקדש לענין זה ששוב אי אפשר להחזירו למנחה על מנת לקומצה שנית, ולכך דינו בשריפה.

מותיב [מקשה] על כך ר' זירא ממה ששנינו במשנתנו, שאם סידר את הלחם ואת הבזיכין שלא בזמנו בשבת אלא אחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה — הריהי פסולה. כיצד יעשה? יניחנה לשבת הבאה, וטעם ההיתר לכך: שכן אפילו היא מונחת על השלחן ימים רבים — אין בכך כלום, שאין הלחם נפסל בכך בלינה.

ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכלי שרת מקדשין אף את הדברים שניתנו בהם שלא בזמנן הראוי ליפסל — אף הלחם הניתן על שולחן הפנים שלא בזמנו ליקדוש [שיתקדש] בכך, ומעתה ליפסול [שיפסל] בלינה!

אמר רבה על שאלתו זו של ר' זירא: מאן דקא מותיב [מי שהוא מקשה] שאלה זו — שפיר קא מותיב [יפה הוא מקשה], משום שהקושיה נראית, ואולם אבוה [אביו] של ר' אבין נמי [גם כן] לא מדעתו אמר כך אלא מתניתא קאמר [ברייתא הוא אומר, מביא], ואין זה אם כן שאלה על דבריו אלא על הברייתא, ויש ליישב את הסתירה בינה לבין האמור במשנתנו באופן זה: התנא בברייתא שהביא אביו של ר' אבין קסבר [סבור הוא] כי לילה לענין דבר שצריך להיעשות ביום, אף שהוא טרם זמנו אין נחשב למחוסר זמן, משום שהלילה והיום שלאחריו נחשבים כיחידה אחת. ולכן כלי שרת מקדשים את הקומץ הנקמץ בלילה (לענין שיפסל בפסולי המוקדשים). ואולם בהלכה הא [זו] שבמשנתנו מדובר באופן ששהו הלחמים על שולחן הפנים כמה ימים טרם זמנם, שהרי זמנם הוא שבת וכשהונחו ביום ראשון הרי זמנם הוא השבת הבאה, וכל אותם הימים עד לשבת הם טרם זמנו — ובאופן זה נחשבים הם כמחוסרין זמן, ואין כלי שרת מקדשם, ולכך אין הם נפסלים בלינה.

ושואלים על רבא: סוף סוף