דיבר הכתוב בשיעור אמה של קרנות המזבח, לא שנא הכי [אינו שונה דווקא כך] לענין גובהן של הקרנות, ולא שנא הכי [ואינו שונה דווקא כך] לענין רוחב כניסתן של הקרנות, שבשניהם שיעור האמה הוא בחמישה טפחים.

ומעתה נאמר כך בתיאור מידות המזבח: גובהו של מזבח (שהוא עשר אמות) כמה הוי [הוא]? שמונה מאמות גובהו הן בנות ששה טפחים, ואילו שתים מאמות גובהו (של אמת היסוד ושל הקרנות) הריהן בנות חמישה טפחים, נמצא סך גובהו חמשין ותמניא [חמישים ושמונה] טפחים. פלגיה [חציו] של גובה המזבח, כמה הוי [הוא] לפי זה? עשרין ותשעה טפחים. משפת הקרנות ועד לגובה הסובב כמה טפחים הוו [הם]? עשרין ותלתא [עשרים ושלושה], חמישה טפחים של גובה הקרנות ועוד שלוש אמות בנות ששה טפחים, ובכללן עשרים ושלושה טפחים, ומעתה נשאל:

כמה טפחים בציר [חסר] מגובה הסובב (עשרים ושלושה טפחים) לפלגיה [לחציו] של המזבח (שהוא עשרים ותשעה טפחים)? שיתא [ששה] טפחים. ואכן כך גם תנן [שנינו] בדינה של עולת העוף (כמובא בעמוד הקודם) שאם הכהן עשאה (מיצה את דמה) במקום במזבח שהוא למטה מרגליו של הכהן הניצבות בסובב, אפילו עד כדי אמה אחת — הריהי כשירה. שהרי זה עדיין במחצית העליונה של המזבח, ונמצא שניתנו הדמים כהלכתם.

ומוסיפים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הוא הסבר זה שניתן עתה לכתוב ביחזקאל, שכוונת הכתוב המתייחס לאמה שביסוד המזבח היא לגובהו, ואילו זה המתייחס לאמה שבסובב המזבח היא לרוחבו, דכתיב [שכן נאמר] בכתוב לשונות שונים, שביחס ליסוד המזבח אחז הכתוב לשון "חיק האמה" ואילו ביחס לסובב המזבח אמר הכתוב "ואמה רחב" — להדגיש שזו אמת רוחב, בעוד הקודמת הריהי אמת גובה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא פירוש הפסוק.

א למעלה (צז,א) הובאה מחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה, שלדעת ר' מאיר כל האמות היו בינוניות (חוץ משל מזבח הזהב ושל הקרן והסובב והיסוד של מזבח הנחושת), ולא פירש ר' מאיר בדבריו מהי "אמה בינונית". ולכך שואלים: ובת כמה טפחים היא אמה בינונית? אמר ר' יוחנן: אמה בינונית היא בת ששה טפחים. אמר ר' יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כן במשנתנו, שהרי שנינו בה שר' מאיר אומר כי השלחן עליו ערכו את לחם הפנים (שנאמר בכתוב שארכו שתי אמות. שמות כה, כג) ארכו היה שנים עשר טפחים, ורחבו (שנאמר בכתוב שהוא אמה. שם) היה ששה טפחים. והרי שסתם אמה (שלא נתפרש בה אחרת) הריהי בת ששה טפחים.

ושואלים: מתוך שמכונה אמה בת ששה טפחים "אמה בינונית", האם מכלל הדברים יש להסיק דהויא [שיש] אמה דנפישא מינה [שגדולה ממנה], ויש בה יותר מששה טפחים? ומשיבים: אין [כן] יש אמה שכזו, והא תנן [וזו ששנינו במשנה]: שתי אמות (כלי מידה באורך אמה) היו בשושן הבירה (מקום מיוחד מעל לשער המזרחי של הר הבית), אחת מן האמות היתה מונחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת היתה מונחת על קרן מזרחית דרומית. זו שהיתה על קרן מזרחית צפונית, היתה יתירה על האמה של משה שהשתמש בה לצורך בניית המשכן, כדי חצי אצבע. ואילו זו שהיתה על קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה על האמה הזו כדי חצי אצבע נוספת. נמצאת האמה היותר גדולה מביניהן יתירה על האמה של משה כדי אצבע.

ולמה אמרו חכמים שתהיינה שתי אמות, אחת גדולה ואחת קטנה? כדי שיהו האומנין (בעלי מלאכה) העושים מלאכה במקדש נוטלין בחישוב שכרם, כך וכך דינרים לאמה לפי אמה קטנה, האמה של משה. ומחזירין בגדולה, כלומר, עושים בפועל לפי מידתה של אחת משתי אמות אלה, כדי שלא יבואו לידי מעילה, שמא יטלו מן ההקדש יותר מן הראוי.

ושואלים: ולטעם זה ותרתי [ושתי] מידות שהיו בשושן הבירה היתירות על אמה של משה למה לי? והלא די באחת! ומשיבים: חדא [אחת] הקטנה שביניהן, שהיתה על קרן מזרחית צפונית — למלאכת כספא ודהבא [כסף וזהב], שכיון שמלאכתם של אלה היא יקרה, והפסדם של האומנים גדול, אפילו בהפרש מועט. ולכך יתירה היא על מידת אמה של משה רק בחצי אצבע. ואילו חדא [אחת] הגדולה שביניהן, יתירה על של משה באצבע שלימה, שהיתה על קרן מזרחית דרומית — למלאכת בניינא [בנין] אבן ועץ.

ב ומתוך שהוזכרה למעלה שושן הבירה שבשער המזרח, מוסיפים בענין זה. תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת מידות] כי אחד מחמשת השערים שהיו בחומת הר הבית, היה שער המזרח שעליו שושן הבירה צורה (מצויירת). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] צוירה שושן הבירה על שער חומת הר הבית?

ומביאים שנחלקו בהסבר הדבר רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד [אחד] מהם אמר שהוא כדי שידעו העוברים בשער זה מהיכן באו, שבאו מגלות זו, ויודו למלכות פרס על שחרורם מעול גלות. וחד [ואחד] מהם אמר שהוא כדי שבכל עת שיעברו בשער זה יזכרו במלכות פרס ותהא אימת מלכות פרס עליהן, ולא יבואו למרוד בה.

ומביאים כי מעין זה אמר רבי ינאי כהנהגה הראויה: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שכך נ אמר לפרעה מלך מצרים על ידי משה, בהתראה על מכת בכורות: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא..." (שם יא, ח), שאמר משה כן על עבדיו של פרעה, ואילו לדידיה [לו, לפרעה עצמו] שכך הוא עצמו יעשה, לא קאמר ליה [לא אמר לו], מפני אימת המלכות שנהג בה.

ר' יוחנן אמר: כך אכן ראוי לנהוג, ואולם המקור לכך הוא מהכא [מכאן], מהנהגתו של אליהו לפני אחאב מלך ישראל, שכן נ אמר: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה" (מלכים א יח, מו), שמפני כבוד המלכות עשה זאת.

ג ומתוך שהובאה מחלוקת רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי מביאים מחלוקת נוספת שנחלקו בה חכמים אלה. נאמר בתיאור עצי הפרי אשר יגדלו בשני צידי הנחל שעתיד לצאת מבית המקדש "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב). ונחלקו רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי בפירוש הביטוי "תרופה" האמור בכתוב זה.

חד [אחד] מהם אמר שהכוונה להתיר פה ("תרופה" — מתיר פה) שמצוי למעלה, בחלקו העליון של גוף האדם, בראש. שעלי עץ זה ישחררו את סוגרי פיהם של האלמים, שאינם יכולים לדבר בפיהם, ויוכלו מעתה לדבר. וחד [ואחד] מהם אמר שהכוונה להתיר פה שמצוי למטה, בחלקו התחתון של גוף האדם, רחם האשה. שעליו של עץ זה יביאו את הנשים העקרות שתלדנה. ומביאים עוד מה שאיתמר [נאמר] שכיוצא בדבר נחלקו אמוראים אחרים בפירוש פסוק זה, ובלשון מפורשת יותר. שחזקיה אמר בפירוש הדברים: להתיר פה אלמים, שיתחילו לדבר, ואילו בר קפרא אמר בפירוש הדברים: להתיר פה עקרות, שתלדנה.

ד ושבים לתיאור סדר עריכת לחם הפנים על השולחן. תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר בלחם הפנים "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה' " (ויקרא כד, ה—ו): אילו היה נאמר בכתוב רק "ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות", ולא היה נאמר בו המשך הכתוב "שש המערכת" — הייתי אומר שאינו חייב לעשות שתי מערכות של שש חלות, אלא יכול הוא לעשות מערכת אחת של ארבע חלות, ומערכת אחת נוספת של שמונה חלות, ואין הקפדה בדבר, שתהיינה שתי המערכות שוות זו לזו. לכך נאמר "שש המערכת".

ומוסיפים: ואילו היה נאמר בכתוב רק "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת" ולא היה נאמר גם כן "שתים עשרה חלות" — הייתי אומר שמספרן הכולל של החלות אינו שתים עשרה אלא אף יותר, ולא בא הכתוב "שש המערכת" אלא לומר שמלבד שתי המערכות (שבכל אחת מהן יש שש חלות) יכול להביא עוד שש חלות, ונמצא שהוא מביא שמונה עשרה חלות, שלש מערכות של שש שש חלות בכל אחת. לכך נאמר "שתים עשרה".

ומוסיפים: ואילו היה נאמר בכתוב רק "ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים... ושמת אותם מערכות המערכת על השולחן הטהור...", ולא היה נאמר גם כן "שתים" ו"שש" — הייתי אומר ששתים עשרה החלות הללו תתחלקנה לשלשה מערכות, של ארבע ארבע חלות כל אחת. לכך נאמר אף "שתים מערכות", ו"שש המערכת". הא [הרי] למדנו מכאן כי עד (כל עוד) שלא יאמרו שלשה מקראות הללו לא למדנו איך צריך לעשות.

הא [הרי] כיצד נוהגים בפועל בעריכת לחם הפנים על השולחן? נותן שתים מערכות של שש שש חלות בכל אחת מהמערכות. ואם עבר ונתן מערכת אחת של ארבע חלות, ומערכת אחת של שמונה חלות — לא יצא ידי חובה. ואם הוסיף שתי חלות ונתן שתים מערכות של שבע שבע חלות בכל אחת מהן. רבי אומר: רואין את העליונה, החלה שניתנה אחרונה נוסף לשש החלות של מצוה, כאילו היא אינה, וכשר. ומקשים על כך: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שתהא הלבונה מונחת על גבי לחם הפנים וכפי שנאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה...." (שם ז), ואילו באופן זה, נמצא שיש חלת חולין המפסיקה בין הלבונה לבין לחמי הפנים!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא בתשובה לשאלה זו: רבי הולך בהלכה זו שלימדנו, לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אומר רבי בפירוש המלה "על" האמורה בכתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה" שאין משמעה על ממש, אלא בסמוך. ומאחר והלבונה נתונה בסמוך ללחמי הפנים אין בחלה זו המונחת למעלה כדי לחצוץ. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: רבי אומר כי פירוש האמור בכתוב "ונתת על המערכת לבנה זכה" כוונת המלה "על" הריהי בסמוך, ולא על ממש. ומוכיח רבי את דבריו: אתה אומר כי משמע הלשון "על" הריהו בסמוך, או שמא משמעו אינו אלא על ממש? כשהוא הכתוב אומר "וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ, ג), והרי הפרוכת ודאי איננה נתונה על הארון ממש, אלא חוצצת בין הקודש לבין קודש הקדשים, אלא ודאי הוי אומר כי משמע המלה "על" הריהו בסמוך, ולא על ממש.

ה שנינו במשנתנו שכל הכלים שבמקדש היה אורכן נתון לאורכו של בית המקדש, מן המזרח למערב. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא כי כל הכלים שבמקדש היה ארכן נתון לארכו של הבית, חוץ מהארון שהיה ארכו נתון לא לאורכו של בית המקדש אלא לרחבו של הבית, מצפון לדרום. וכך היה הארון מונח, וכך היה בדיו מונחין.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא, התנא שבברייתא זו אומר], מה כוונת הדברים במשפט האחרון? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: כך היה הארון מונח דווקא לרוחב בית המקדש, מכיון שעל ידי כך נמצא שבדיו של הארון (הנמצאים ברוחבו) כך היה מונחין לאורכו של הבית.

ושואלים: ובדיו מנלן [מנין לנו] שכך היו מונחים, לאורך הבית, ממזרח למערב? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בבית המקדש שבנה שלמה המלך "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים... ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה..." (מלכים א ח, ו—ח) — יכול לא היו הבדים נוגעין בפרוכת כלל? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ויראו". ומן הצד האחר, יש לשאול: אי [אם] מן הכתוב "ויראו" — יכול שיהו הבדים נוגעים ומקרעין בפרוכת ויוצאין החוצה? לכך תלמוד לומר "ולא יראו החוצה". הא [הרי] כיצד יוסברו שני הלשונות הללו?