ועוד מיתיבי [מקשים] על שיטת ר' יוחנן מברייתא אחרת, ששנינו כי כמין (כעין) צורת כוורת של קנים היה לה לדפוס בו נאפה לחם הפנים בתנור, שהיה הדפוס מחורר בדומה לכוורת הקנים, ודומה הוא כמין טבלא (משטח) מרובעת. משמע שצורת לחם הפנים היתה מרובעת! ומשיבים: אימא [אמור] בלשון ברייתא זו: כמין כוורת היה לה בתנור, ופיה (חלקו העליון) של הדפוס הריהו דומה כמין טבלא מרובעת, ואולם תחתיתו של הלחם אכן היה קדקד צר, וללא שולים.

ומעירים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כשיטת מי שאומר] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ארבעה סניפין של זהב היו שם, בשולחן הפנים, והיו הסניפים הללו מפוצלין מראשיהן, כמין קנים הדקרנין (בעלי ענפים מרובים ומפוצלים) היו, שכן סומכין בהן את הלחם, שהוא דומה כמין ספינה רוקדת.

א איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים בבית המדרש] שאלה זו: האם לחם הפנים בזמן המשכן היה נפסל בשעת מסעות בני ישראל במדבר משום דין "יוצא", שהרי יצא מחוץ לקודש. שכן כשנסעו בני ישראל ממקום למקום במדבר, היו מפרקים את המשכן ונושאים את השולחן עם הלחם שעליו, או אינו נפסל במסעות? ונחלקו החכמים ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בדבר, חד [אחד מהם] אמר כי נפסל לחם הפנים במסעות, וחד [ואחד מהם] אמר כי אינו נפסל במסעות.

ומסבירים את נימוקיהם: מאן דאמר [מי שאומר] כי נפסל לחם הפנים במסעות — דכתיב [שכן נאמר] בסדר המסעות "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם" (שם ב, יז), והרי זה בא להקיש חניה לנסיעה: מה בשעת חנייתו של המשכן — נפסל הלחם בפסול היוצא אל מחוץ לעזרה, אף בשעת נסיעתו של המקדש — נפסל הלחם בפסול יוצא.

ואילו מאן דאמר [מי שאומר] כי הלחם אינו נפסל במסעות — דכתיב [שכן נאמר] בסדר המסעות "ולחם התמיד עליו יהיה" (במדבר ד, ז), ללמד שכל עוד הלחם על השלחן, ואף בשעת מסעות, הריהו בכלל "לחם התמיד", ובקדושתו עומד.

ושואלים: ואידך נמי [והחכם האחר גם כן] זה הסבור שאין לחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב [הרי נאמר] "כאשר יחנו כן יסעו", שהוקשה הנסיעה לחניה, ומעתה יש לפסול את הלחם בנסיעה משום יוצא! ומשיבים: היקש זה בא להורות לאידך גיסא [לצד אחר]: מה בחנייתו, כי [כאשר] לא יצא הלחם ממקומו ונשאר על שולחן הפנים — לא מיפסיל [אינו נפסל] משום יוצא. אף בנסיעתו כי [כאשר] לא יצא הלחם ממקומו — לא מיפסיל [אינו נפסל]. משום יוצא.

ושואלים לצד האחר: ואידך נמי [והחכם האחר גם כן] זה הסבור שלחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב [הרי נאמר] "ולחם התמיד עליו יהיה", ולמדנו מכאן כי כל עוד הלחם על השולחן, הריהו בקדושתו! אלא יש לומר באופן אחר את מחלוקתם זו של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, ואמנם כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר לחכמים במה נחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי: כאשר הלחם מסודר על שולחן הפנים — דכולי עלמא [הכל, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי] לא פליגי [אינם חלוקים], ולדעת הכל אין הלחם נפסל במסעות. אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בזמן שהלחם מסולק מעל השולחן קודם הנסיעה.

ואלו נימוקיהם: מאן דאמר [מי שאומר] כי נפסל הלחם בפסול יוצא — משום דכתיב [שכן נאמר] בסדר המסעות "כאשר יחנו כן יסעו", שהוקשה הנסיעה לחניה, ומעתה יש לומר: מה בחנייתו נפסל הלחם ביוצא, אף בנסיעתו מיפסל [נפסל] הלחם ביוצא.

ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אינו נפסל הלחם במסעות — דכתיב [שכן נאמר]: "ונסע אהל מועד" — להורות כי אף על פי שנסע, עדיין אהל מועד הוא. ולכך, אין הלחם נפסל במסעות.

ושואלים: ואידך [והחכם האחר] הסבור שלחם הפנים אינו נפסל במסעות, נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "כאשר יחנו כן יסעו", שמקיש הכתוב חניה לנסיעה, ללמד שבדומה לחניה, אף בנסיעה נפסל הלחם ביוצא! ומתרצים: חכם זה מפרש את ההיקש לאידך גיסא [לצד האחר], ובאופן זה: מה בחנייתו — כי לא מפיק ליה [כאשר לא הוציאו אותו, את הלחם] מן העזרה, לא מיפסיל [לא נפסל] משום יוצא, אף בנסיעתו — כי לא מפיק ליה [כאשר לא הוציאו אותו] מן העזרה, לא מיפסיל [לא נפסל] משום יוצא.

ושואלים לצד השני: ואידך נמי [והחכם האחר גם כן] זה הסבור שלחם הפנים נפסל במסעות, ואולם הא כתיב [הרי נאמר] "ונסע אהל מועד", המלמד שאף בזמן הנסיעה קדושתו עליו, ולא יהא הלחם נפסל משום יוצא! ומשיבים: הכתוב ההוא "ונסע אוהל מועד" לא בא להורות לענין קדושת המשכן בזמן המסעות אלא לענין הדגלים הוא דאתא [שבא], לגבי מקומו של אוהל מועד בין הדגלים בזמן המסעות.

ושואלים לצד השני: ואידך [והחכם האחר] שלמד מכתוב זה לענין קדושת המשכן בשעת המסעות, מאין הוא למד על מקום המשכן בין הדגלים בזמן המסעות? ומשיבים: דבר זה ממה שנאמר באותו הכתוב "מחנה הלוים בתוך המחנות" נפקא [יוצא, נלמד].

ולאחר שהתברר מקור שתי השיטות, מיתיבי [מקשים] על השיטה הסבורה שלא נפסל הלחם במסעות ממה ששנינו בברייתא. ששנינו בשעת סילוק מסעות כשהיו מפרקים את המשכן וגוללים את הפרוכות — הקדשים נפסלין ביוצא, שהרי זה נחשב כיציאה אל מחוץ למחנה שכינה. והזבין שצריכים לצאת אל מחוץ למחנה שכינה ומחנה לויה, והמצורעין שצריכים לצאת אף מחוץ למחנה ישראל הריהם משתלחין חוץ למחיצתן (שהזבים יוצאים אל מחוץ למחנה לויה בזמן המסעות, והמצורעים יוצאים אל מחוץ למחנה ישראל בזמן המסעות). ומעתה מאי לאו [האם אין] ה"קדשים" הנזכרים בברייתא זו שנפסלים ביוצא כוללים הכל, ואפילו את לחם הפנים, ונמצא איפוא שלחם הפנים נפסל ביוצא בשעת המסעות! ודוחים: לא, כוונת הברייתא שרוב הקדשים אכן נפסלים, ואולם בר [חוץ] מלחם הפנים, שאינו נפסל ביוצא במסעות.

ועל הבחנה זו שבין לחם הפנים לשאר קדשים תוהים: מה נפשך [מה רצונך]? אי [אם] אתה אומר שאהל מועד דוקא הוא, שעומד הוא בקדושתו אף בזמן המסעות — אפילו שאר קדשים נמי [גם כן] לא יפסלו ביוצא בזמן המסעות. ואי [אם] אהל מועד לאו [לא] דוקא הוא, שאינו בקדושתו בזמן המסעות — אפילו לחם הפנים נמי [גם כן] יפסל משום יוצא!

אלא יש לומר באופן אחר את דברי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. ואמנם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר שלא נחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, אלא מר [חכם זה] הסבור שאין הלחם נפסל במסעות אמר את דינו בלחם המסודר על השולחן. ואילו מר [חכם זה] הסבור שהלחם נפסל במסעות אמר את דינו בלחם המסולק מעל השולחן. ונמצא כי לא פליגי [לא נחלקו] זה עם זה, אלא כל אחד אמר את דינו בענין אחר.

ב למדנו למעלה בדברי הברייתא כי הקדשים נפסלים בשעת המסעות. ועל כך אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי יש סילוק מסעות גם בלילה, שלעיתים יצאו בני ישראל למסעם במדבר גם בלילה, ולא רק ביום. וראייתו: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאין סילוק מסעות בלילה — אימת מדלי [אימתי היו ניטלים] קלעי המשכן, וקפלו את המשכן ויצאו לדרך? אם תאמר כי לצפרא [בבוקר] היה זה, אם כן מאי איריא [מה שייך], מדוע מסביר שנפסלו הקדשים בשעת מסעות משום יוצא? תיפוק [תצא, תילמד] לי דאיפסיל ליה [שנפסל לו] הקודש בלינה, שהרי עבר עליו הלילה!

ומקשים על דברי אביי: מדוע נצרך להוכיח כי יש סילוק מסעות אף בלילה, והלא פשיטא [פשוט], הוא הדבר, שהרי בפרשה העוסקת בסדר המסעות "ללכת יומם ולילה" (שמות יג, כא) כתיב [נאמר], ומשמע שהלכו גם בלילה! ומשיבים: צריך להשמיענו כן, שכן אין ללמוד זאת מן הכתוב. שהרי מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בכתוב "ללכת יומם ולילה" עניינם היכא דעקור ביממא [היכן שעקרו, שיצאו למסעם ביום] והשמיענו הכתוב שהמשיכו ללכת אף בלילה, אבל היכא דלא עקור ביממא [היכן שלא עקרו ביום], בליליא לא מצו עקרי [בלילה לא יכולים לעקור], לכך קא משמע לן [הוא, אביי, משמיע לנו] שגם בלילה הם יכולים לצאת.

עוד שנינו בברייתא שהובאה למעלה, שבשעת המסעות היו הזבים והמצורעים משתלחים אל מחוץ למחנה, הרי שסבורה היא שאף בשעת המסעות לא הסתלקה קדושת מחנות, ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה על כך] ממה ששנינו כי בזמן מסע המחנות, לאחר שהוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם, למקום שעמד בו מקודם המשכן, הוא מחנה שכינה, משמע שהסתלקה קדושת מחנות! אמר רב אשי: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ברייתא אחת היא כשיטת ר' אליעזר, ואילו הא [זו] הברייתא האחרת היא כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [שכן שנויה ברייתא],