הואיל וכתיב [ונאמר] מלבד "מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב), ולא נאמר "מן הצאן" בלבד — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] "יחדו" דמי [נחשב]. ומשום כך, הוצרך כתוב מיוחד המלמד שאין שניהם באים כאחד.

ושואלים: ולדעת ר' יאשיה החלוק על שיטת ר' יונתן ואמר לגבי הכתובים המצורפים ביניהם באמצעות אות וי"ו החיבור כי אף על גב [אף על פי] שלא כתיב [לא כתוב] "יחדו" — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] "יחדו" דמי [נחשב], ולשיטתו, ליבעי קרא [נצרך המקרא "מן הבקר או מן הצאן"] ללמד שאין הכוונה לשניהם כאחד, ומעתה אין הוא יכול לדרוש מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מנסכים!

ומשיבים: לדעת ר' יאשיה אין אנו נזקקים לכתוב "מן הבקר או מן הצאן" כדי ללמדנו זאת, שכן הכתיב [הרי נאמר] בפרשת עולה שבתחילת ספר ויקרא : "אם עלה קרבנו מן הבקר" (שם ג), ולאחר מכן נאמר "ואם מן הצאן קרבנו" (שם י), והרי זה מורה שהאומר "הרי עלי עולה" מביא קרבן עולה אחד, ולא שניים.

ושואלים עתה לצד שכנגד, ואידך [והאחר, ר' יונתן] שלא אמר כן, ונצרך לו הכתוב שבספר במדבר "מן הבקר או מן הצאן", מדוע אין הוא אומר כר' יאשיה? ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" ללמד שהנודר "הרי עלי עולה" מביא קרבן אחד. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה], שאמר הכתוב שיביא הנודר עולה בנדרו או מבן הבקר או מן הצאן, אמורים דווקא במקרה שהנודר מפרש את נדרו, שיהא מן הבקר או מן הצאן. אבל זה הנודר בסתמא [בסתם], שלא פירש מה הוא מביא — היה מקום לומר לייתי מתרוייהו [שיביא משניהם], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" משמיע לנו] שמביא אחד מהם בלבד.

א ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר [החכם בברייתא]: קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? — תלמוד לומר "או זבח" (במדבר טו, ג). ותוהים: מדוע נזקקים אנו לריבוי זה, אטו [וכי] קרבן תודה לאו [לא] בכלל זבח הוא, וכדרך שנלמדו קרבנות השלמים מהכתוב "זבח" לענין הנסכים, כך יילמד קרבן התודה! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] לימוד מיוחד זה ("או זבח"), שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיכא [ויש] לחם הבא בהדה [עימה, עם התודה], מעתה שוב לא תיבעי [לא תצטרך] התודה אף נסכים.

ושואלים: ומדוע נחשוב כך, ומאי שנא [ובמה שונה] קרבן התודה מקרבן איל שלמים שאותו מביא הנזיר, דאיכא בהדיה [שיש עימו] לחם (כאמור בו "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה'... ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם". שם ו, יג— טו), ובכל זאת בעי [צריך] להביא עימו גם נסכים?

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיש להבדיל בין קרבן תודה לקרבן איל נזיר, שכן התם [שם, באיל נזיר] הריהו מביא רק שני מינין של לחם מצה (חלות, ורקיקים), ולכן עליו להוסיף ולהביא אף נסכים, ואילו הכא [כאן, בקרבן תודה] הריהו מביא ארבעת מינין של לחם (שלושה של מצה: חלות, רקיקים, ורבוכה, ואחד של חמץ). והיה מקום לומר כי בשל ריבוי לחמיה לא תצטרך התודה לנסכים, לכך בא ריבוי זה "או זבח" וקא משמע לן [הוא משמיע לנו] שבכל זאת היא טעונה נסכים.

ב עוד שנינו בברייתא על האמור בראשית פרשת הנסכים "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" (שם טו, ג), שמן האמור "ועשיתם אשה לה' " היה מקום לומר שכל קרבן העולה על המזבח חייב בנסכים, ולכך בא הכתוב "עולה" לומר שכך הדין רק בקרבן העולה. ובהמשך שנינו שהיה מקום לומר שאף קרבנות הבכור והמעשר והפסח והחטאת יהיו טעונים נסכים, לכך בא הכתוב "לפלא נדר או בנדבה" ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבנות הבאים בנדר. ושואלים: עתה שלמדנו כן מהכתוב "לפלא נדר או בנדבה", לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק את הכתוב "לפלא נדר או לנדבה" ולא בעי [ולא צריך] לומר במפורש "עלה", שהרי אף העולה הריהי בכלל הקרבנות הבאים בנדר!

ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] "עלה", הוה אמינא [הייתי אומר] כי כך יש לדרוש את הפסוק שלפנינו: "ועשיתם אשה לה' "— הרי זה כלל (הכולל את כל הקרבנות העולים על אש המזבח), והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" — הרי זה פרט (שהרי אין עניינו אלא בקרבנות הבאים בנדר), ובכתוב הבא לאחר מכן "לריח ניחח" — חזר וכלל (שכן כל הקרבנות עניינם הריצוי), ואם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש הלכה בזמן שכלל ופרט וכלל לפנינו — אי (אין) אתה דן (למד את דינם של הדברים המתרבים על ידי הכלל) אלא רק אותם הדברים שהם כעין הפרט. ובענייננו היה מקום לומר: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא דבר שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, שהוא הטעון נסכים. אף כל קרבן שאין בא על חטא, טעון נסכים.

ומעתה, אוציא מכלל הטעונים נסכים רק את קרבנות החטאת והאשם, שהרי הן באין על חטא. ומן הצד האחר, שמא תאמר כי אביא (ארבה) בכלל הקרבנות הטעונים נסכים אף את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שהרי אין הם באין על חטא — לכך תלמוד לומר "עלה" הממעט אף את הבכור, מעשר ופסח.

ושואלים: השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] הכתוב "עלה" הממעט את אלה, אם כן כלל ופרט וכלל המופיעים בפסוק זה, מה מרבית ביה [אתה מרבה בו] שאף הוא יהא טעון נסכים? ומסבירים: מה הפרט ("לפלא נדר או בנדבה") מפורש שהוא דבר שאינו מחוייב ועומד בלא התחייבותו בנדרו, אף כל דבר שאינו מחוייב ועומד בו טעון נסכים, ומכאן יש

להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את ולדות הקדשים (הנולדים מבהמות נקבות, של שלמים) וכן את תמורתן של קרבנות (כגון שהמיר את העולה בבהמת חולין, שאף בהמה זו קרבה לעולה וטעונה נסכים). וכן את קרבן העולה הבאה מן המותרות.

וכן את קרבן האשם שהתכפרו בעליו בקרבן אחר, שהריהו ניתק (מוצא) לרעיה עד שיפול בו מום, ומשנפל בו מום הריהו נפדה ודמיו ניתנים לקרבן עולה כקיץ המזבח. וכן הרי זה בא לרבות לחיוב נסכים את כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.

וממשיכים לדון בדברי הברייתא: והשתא [ועכשיו] שאמרת שהלשון "או זבח" בא לדרשא, להורות שאף התודה טעונה נסכים, והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" מלמד שכל הבא בנדבה טעון נסכים, והתודה בכלל, אם כן למה לי עוד לדרוש את הכתוב "או זבח" לחלקם, את הבא בנדר ואת הבא בנדבה? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאין חיוב הנסכים אלא בנדר ונדבה כאחד, ועד דמייתי [שמביא] נדר לחוד ונדבה לחוד, לא ליבעי [לא יצטרך] נסכים, לכן קא משמע לן [הכתוב "או זבח", משמיע לנו], שאף דאייתי [שהביא] נדר לחודיה [לחוד] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואי אייתי [ואם הביא] נדבה לחודיה [לחוד] — לייתי [שיביא] נסכים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יאשיה שאם לא נאמר בשני דברים הנאמרים ביחד הלשון "או" — לא היינו יודעים שיש לחלק ביניהם. ואף בענייננו נזקקים אנו למלה "או" כדי לחלק בין נדר ונדבה. אלא לשיטת ר' יונתן (המובאת שם) כי כל עוד לא נאמר בכתוב במפורש "יחדו" הכוונה היא לכל אחד מהדברים המנויים בו לחוד, למה לי כתוב זה "או זבח"? ומשיבים: לולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאם אייתי [הביא] נדר לחודיה [לבדו] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואם אייתי [הביא] נדבה לחודיה [לעצמה] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואולם אם אייתי [הביא] שני קרבנות, האחד של נדר והאחר של נדבה — תיסגי [שיהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם], על כן קא משמע לן [הוא הכתוב "או" משמיע לנו] שצריך להביא נסכים לכל אחד ואחד בנפרד.

ג עוד שנינו בברייתא כי הכתוב "או במועדיכם" בא להורות כי כל הבא במועד (עולות ראיה ושלמי חגיגה), אף שהוא חובה, טעון נסכים. ושואלים עתה: הכתוב הנוסף "או במועדיכם" למה לי? ומשיבים: נצרך הכתוב, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו] באשר לחיוב נסכים של עולות ראיה ושלמי חגיגה אמורים רק בזמן דקא מייתי [שהוא מביא] קרבן עולה בנדר ושלמים בנדבה, ואלו הם שני קרבנות שונים הבאים בחיובים שונים. אי נמי איפכא [או גם כן ההיפך], כאשר הוא מביא עולה בנדבה ושלמים בנדר.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, במקרה שהוא מביא] עולה ושלמים בנדר, והרי אלה שני קרבנות שונים הבאים בסוג חיוב אחד, אי נמי [או גם כן] בדומה לכך כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, היינו אומרים שכיון ששם נדר אחד הוא, ושם נדבה אחת היא, ומשום כך תיסגי ליה [יהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם] לשניהם גם יחד, לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכתוב "או במועדיכם" שכל אחד ואחד מהם טעון נסכים.

ד ודנים עוד בדברי הכתובים המוזכרים בברייתא. נאמר "וכי תעשה בן בקר עלה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' " (במדבר טו, ט— י). ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב ("עולה או זבח") למה לי, מה מלמדנו בכך הכתוב? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דקא מייתי [היכן, בזמן, שהוא מביא] שני קרבנות שונים, עולה ושלמים בנדר, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, וכיון שהם קרבנות שונים (אף שבאים בסוג חיוב זהה) הריהם חייבים בשני נסכים.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות, חדא [אחת] בנדר וחדא [ואחת] בנדבה, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא שני שלמים, אחד בנדר ואחד בנדבה, אימא [היה מקום שתאמר] כי כיון ששם שלמים אחת היא וכן שם עולה אחת היא, ומשום כך בכל אחד מהאופנים הללו תיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "או" משמיע לנו] שיש לחלק ולהביא שני נסכים נפרדים, לזה ולזה.

ה עוד הוזכר בברייתא הכתוב "וכי תעשו בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' ". ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב ("לפלא נדר או שלמים") למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה, בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דמייתי [היכן, בזמן, שמביא] שני קרבנות שווים, ואולם הריהם באים מסוגי חיוב שונים, וכגון שמביא שתי עולות, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה. אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות בנדר, וכן בזמן שמביא שתי עולות בנדבה, אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים בנדר וכן כשמביא שני שלמים בנדבה, הייתי אומר במקרים אלה, שכיון שהן שם העולה אחד הוא והן שם נדר אחד הוא — ותיסגי ליה [ויהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "או" משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

ו עוד הוזכר בברייתא הכתוב בפרשת הנסכים "מן הבקר או מן הצאן", ולמדנו בעמוד הקודם כי ר' יאשיה למד מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מחיוב הנסכים, ואילו ר' יונתן למד שבא הכתוב לחלק, שאם נדר אדם ואמר "הרי עלי עולה" בלא שפירש את כוונתו, שאינו מביא מן הבקר ומן הצאן יחד, אלא אחד מהם, איזה שירצה. ועתה שואלים: ולדעת ר' יאשיה האי [זה] הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" שנאמר בו "או" למה לי, מה הוא דורש בו?

ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שלמדנו, שהריהו מביא שני נסכים בשני קרבנות, אמורים דווקא [במקרה שמביא תרי מיני [שני מינים] של בהמה, אחד מן הצאן והשני מן הבקר, אבל בזמן שהביא חד מינא [מין אחד] — תסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך קא משמע לן [הוא הכתוב "או" משמיע לנו] שהריהו מביא שני נסכים, לזה ולזה.

ז עוד נאמר בפרשת הנסכים בדין נסכי כל שור או איל או שה הקרבים "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם" (שם יב), ושואלים: למה לי מקרא זה? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שכל קרבן מאלה טעון נסכים, ואולם הני מילי [דברים אלה]] אמורים רק כאשר הם מובאים בזה אחר זה. אבל אם הם מובאים בבת אחת — תיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך הכתוב "ככה תעשו לאחד כמספרם" קא משמע לן [משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

ח שנינו במשנתנו שאף שככלל קרבנות החטאת והאשם אינם טעונים נסכים, אלא שקרבן חטאתו של מצורע וכן קרבן אשמו נבדלים משאר חטאות ואשמות, והריהו טעון נסכים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין נלמדים הדברים הללו] שחטאתו ואשמו של המצורע טעונים נסכים? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בסדר טהרת המצורע שהתרפא "וביום השמיני יקח שני כבשים... ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן" (ויקרא יד, י) — במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

ועדיין יש לדון בדבר: אתה אומר כי מדובר כאן במנחה הבאה עם הזבח, או שמא פסוק זה אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה? אלא כשהוא אומר בהמשך דבריו "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" (שם כ) — הוי אומר מכאן כי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

ועדיין איני יודע אם טעונה מנחה זו גם נסכים (של יין) ואם לאו. לכך תלמוד לומר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד" (במדבר טו, ה), וכיון שמקרא זה יתר, הריהו בא ללמד: "עלה" — זו עולת מצורע, שאף היא טעונה נסכי יין. ו"זבח" (בכתוב "או לזבח") — זו חטאת מצורע שהריהי טעונה נסכי יין. "או לזבח" — זו אשם מצורע, שאף הוא טעון נסכי יין.

ושואלים: ותיפוק ליה תרוייהו [ושיוציאו, יילמדו לו שניהם] גם חטאת מצורע וגם אשמו מהמלה "זבח" עצמה, וללא תוספת המלה "או".