ומשום כך יש מקום לומר שאי [אם] לא חזו [אינם ראויים] להיות קרבים שוב כעולת חובה (משום שנשחטו שלא לשמם, ולא עלו לחובתם) — לכך קרבי [יקרבו] לעולת נדבה, ויהא דינם כשאר עולות הנדבה. אלא הכא [כאן, באשם מצורע שנשחט שלא לשמו], אי לא מוקמית ליה במילתיה [אם אתה לא מעמיד אותו בעניינו, בדינו הראשון], ולכך מחייבו אף בנסכים — אין לו עוד תקנה כאשם, שהרי אשם הבא בנדבה מי איכא [האם יש]?

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] זו של ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן הכהן מדמו של הקרבן על גבי הבהונות של המצורע, כנדרש לטהרתו — אין הקרבן עולה למצורע לחובתו, והרי בהמה זו תקרב כקרבן עולה לגבי מזבח, וקרבן זה הריהו טעון נסכים כדין נסכי אשם מצורע, והמצורע צריך אשם אחר כדי להתירו מטומאת צרעתו.

א משנה כל המדות (כלי המדידה) שהיו בבית המקדש היו נגדשות (שפני הדבר הנמדד בכלים אלה היה נישא מעל לשפת הכלי), חוץ מכלי המידה בו נמדד עשרון הסולת למנחת חביתין של כהן גדול המובאת בכל יום, שהיה גודשה לתוכה, שהיו מודדים עשרון זה במידה גדולה מהרגיל, המכילה עשרון גדוש כשפני הדבר הנמדד בתוך הכלי משתווים לשפת הכלי.

בכלי המשמש למדת הלח, דין בירוציהן (הדבר הגודש את הכלי וגולש אל מחוצה לו) שהם קדש. ואילו במדת היבש בירוציהן חול, שהכלי אינו מקדש אלא את שבתוכו ממש.

ר' עקיבא אומר: בכל מדת הלח כיון שהם עצמם קדש, לפיכך אף בירוציהן קדש. מה שאין כן במדת היבש, כיון שהם חול, לפיכך אף בירוציהן חול. ר' יוסי אומר כנגד דברי ר' עקיבא הללו: לא משום טעם זה, אלא הטעם להבדל הוא, שכן הדבר הלח מטבעו נעקר (נייד, נוזלי), ולכך יש מקום לומר שהדבר הלח שנשפך אל מחוץ לכלי עתה, הוא זה שהיה בתוכו בתחילה (והתקדש בו), ובא הנוזל שגדש את הכלי ודחהו אל מחוץ לכלי. ואילו הדבר היבש מטבעו אינו נעקר, ולכך יש לומר שהדבר הנגדש אל מחוץ לכלי, לא היה בו אף בתחילתו, ולא התקדש בו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל המידות שהיו במקדש היו נגדשות. ותוהים: שנינו לעיל (מנחות פז,א) שנחלקו חכמים ור' מאיר באשר למידות היבש שהיו במקדש, שלדעת חכמים לא היו אלא שני סוגי כלי מדידה, של חצי עשרון ושל עשרון (ובסוגיה למעלה, פז,ב, הוכח כי מחוק היה). ולדעת ר' מאיר היו שלושה: של עשרון מחוק ועשרון גדוש וחצי עשרון. ומעתה יש לשאול, כשיטת מני [מי, מדעות אלה, היא] משנתנו? שכן אי [אם] היא שיטת ר' מאיר — והלוא לשיטתו רק כלי עשרון חד [אחד] גדוש הוה [היה], והאחר היה מחוק, ואילו במשנתנו שנינו שכל המידות שבמקדש היו נגדשות. ואי [אם] משנתנו היא כשיטת רבנן [חכמים] — והרי לשיטתם, רק עשרון חדא [אחד] היה, ומחוק הוה [היה], ושלא כדברי משנתנו!

אמר רב חסדא: לעולם משנתנו הריהי כשיטת ר' מאיר, ומאי [ומה פירוש] הנאמר בה "כל מדות שהיו במקדש"? אין הכוונה לכלי המידה אלא לכל המדידות שהיו במקדש, שכולן נעשו בעשרון גדוש.

ג עוד שנינו במשנתנו כי מדת הלח בירוציהן קדש ואילו בירוצי מידות היבש אינם קדושים. ובעקבות דברי תנא קמא אלה הובאו דברי ר' עקיבא ודברי ר' יוסי בהסברת ההבדל. ושואלים: מאחר ומוסכם על שלושת החכמים הללו דין הבירוצים במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הלכתי, הם חלוקים]?

ומשיבים: תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור] כי מדת הלח נמשחה בשמן המשחה, כשאר כלי השרת שבמקדש, בין על פני דפנותיה מבפנים ובין על פני דפנותיה שמבחוץ, והתקדשו איפוא גם צדדיה החיצוניים, ולכך הבירוצים הנשפכים על צידו החיצוני של כלי למדידת לח הריהם קדושים. ואילו מדת היבש נמשחה מבפנים בלבד, ולא נמשחה מבחוץ, ולכך אין בירוצי מידת היבש מתקדשים.

ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, ולכך בירוציה התקדשו. בעוד שמדת היבש לא נמשחה כל עיקר, ולכך אמר ר' עקיבא במשנתנו כי מידת היבש היא עצמה חול, וברור הוא כי בירוציה גם הם חול.

ור' יוסי סבר [סבור] כי אידי ואידי [זו וזו, מידת הלח ומידת היבש] נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, והכא היינו טעמא [וכאן, במידת הלח זהו הטעם] שבירוציה מתקדשים — משום שטיבו של הלח שהוא נעקר ממקומו, ויש מקום לומר כי מגווה דמנא קא אתי [מתוכו של הכלי הוא, חלק הבירוצים, בא], וכבר התקדש מה שנשפך אל מחוץ לכלי, בהיותו בתוך הכלי. ואילו היבש אינו נעקר ממקומו, ולכך הבירוצים לא באו מתוך הכלי, ואין הם קדושים.

ושואלים על טעם זה: וכי [וכאשר] נעקר מאי הוי [מה נהיה], שיתקדשו בכך הבירוצים, והלא גברא [האדם] הנותן את הלח לכלי מדידתו, רק למאי [למה] שהוא צריך קא מכוין [הוא מכוין] שיתקדש, ולא ליותר מזה, ואם כן לא התכוון לקדש את חלק הבירוצים!

אמר רב דימי בר שישנא משמיה [משמו] של רב, זאת אומרת (מכאן נסיק) כי כלי שרת מקדשין את הנמצא בהם, אף שלא מדעת האדם שנתנו בהם. רבינא אמר הסבר אחר לשאלה זו: לעולם אימא [אומר] לך כי אכן כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת האדם. ומה שהתקדשו הבירוצים, אף שלא היתה כוונת האדם עליהם — אין זה מדין תורה, אלא גזרה היא שגזרו חכמים שיתקדשו, מתוך החשש שאם לא ינהגו קדושה בבירוצים, שמא מתוך כך יאמרו (יבואו אנשים לומר) שמוציאין (מותר להוציא) מדבר שהתקדש בכלי שרת לחול.

מותיב [מקשה] ר' זירא על סברה זו, ממה ששנינו: שולחן הפנים עורכים עליו את לחם הפנים ואת בזיכי הלבונה בשבת, והריהם מונחים על השולחן עד לשבת הבאה, ובשבת הבאה מוקטרת הלבונה שבבזיכים, והלחמים הותרו לאכילה על ידי הקטרה זו. ואם סידר (ערך) את הלחם וכן את הבזיכין שלא בזמנם הראוי אלא לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת הקרובה — הקטרה זו פסולה, ופוסלת את הלחם (שלא היה ערוך על השולחן משבת לשבת). כיצד יעשה (ינהג) בלחם ובבזיכים הללו כדי שלא ייפסלו? — יניחנו (ישאיר) את הלחם ואת הבזיכים על שולחן הפנים אף לשבת הבאה, ולא יסלק אותם מעל השולחן בשבת הקרובה. וכך יימצא שיתקדשו הלחם והבזיכים בשבת הקרובה, שהרי היו על השולחן משבת לשבת, ובשבת שלאחריה יוחלפו בלחם אחר, וייאכל הלחם. ומותר הדבר, שהרי אפילו הוא הלחם והבזיכים נמצאים על השלחן ימים רבים — אין בכך כלום. שכל זמן שלא הורידום מהשולחן, אין בהם דין לינה.

ועתה שאמרנו שחכמים גזרו מפני האומרים מוציאים מכלי שרת לחול, יש לשאול: אמאי [מדוע] הותר הדבר להיעשות כן, והרי התם נמי לימא [שם, בלחם הפנים גם כן יש מקום לומר] שאין לעשות כן, משום גזירה, שמא יאמרו האנשים הרואים שמשאירים לחם על שולחן הפנים מעבר למידת הזמן הרגילה כי מפקידין (מותר להפקיד, לשמור) דברים בכלי שרת!

ודוחים את הקושיה: וכי מדבר הנעשה בפנים (היכל המקדש), כמעשה לחם הפנים, על דבר שנעשה בחוץ (בעזרה שבמקדש), כמדידה לצורך המנחות, קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! שהרי בדבר הנעשה בפנים בתוך ההיכל — לאו כולי עלמא ידעי [אין הכל יודעים] מה נעשה בו. ואין חשש שהבריות יראו ויבואו לכלל טעות. מה שאין כן בדבר שנעשה בחוץ, כמדידה לצורך המנחות, כולי עלמא ידעי [הכל יודעים] מה נעשה, ויש לחשוש שעלולים הם להסיק מסקנות מוטעות ממה שראו, ולכך גזרו חכמים בדבר.

ד מתוך שנידון דינם של בירוצי המידות, מביאים עוד מהנשנה בעניינם. תנן התם [שנינו שם, במסכת שקלים]: הדבר המותר (הנשאר) מן הנסכים הריהו מיועד לקניית עולות שיוקרבו לצורך קרבנות קיץ המזבח.

ושואלים: מאי [מהו] "מותר נסכים"?

ר' חייא בר יוסף אמר: הכוונה לבירוצי המדות. שבירוצים אלה נאספים, ובדמיהם קונים עולות לקיץ המזבח. ור' יוחנן אמר: משמעות "מותר נסכים" היא כאותה הלכה ששנינו במסכת שקלים: אדם המקבל (המתחייב) בהסכם עם גזבר המקדש כי עליו לספק למקדש סלתות (מידות רבות של סולת) למקדש כל השנה כולה, תמורת תשלום הניתן לו מקופת ההקדש. ובשעת ההסכם היה שער הסולת ארבע סאים בסלע אחד. ובמהלך השנה התייקרו הסאים, ועלה שערם מארבע סאים בסלע, ועמדו בשלש סאים בסלע — יספק למקדש ככל כמות הסולת שהתחייב לה, וכשער הקודם, שהוא מארבע סאים בסלע.