אבל בכך שיהיו דווקא מתבואת הארץ, לא פליגי [אינם חלוקים], ולדעת הכל העומר ושתי הלחם, מתבואת הארץ — אין [כן] מביאים, ואילו מתבואות חוצה לארץ — לא מביאים.

ומבררים: כמאן [כשיטת מי] היא? הרי זו שלא כי [כמו] שיטתו של האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יוסי בר ר' יהודה אומר: העומר בא לכתחילה אף מתבואת חוצה לארץ, ומה (וכיצד) אני מקיים (מסביר) את האמור בעומר "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י)? אין כוונת הכתוב לומר שמביאים את העומר רק מתבואת הארץ, אלא להשמיענו שלא נתחייבו ישראל במצות הנפת העומר קודם שנכנסו לארץ ישראל, ואולם לאחר שנתחייבו יכולים להביאם מכל מקום ואף מחוץ לארץ.

וקסבר [וסבור] ר' יוסי בר ר' יהודה כי איסור אכילת היבול החדש קודם הנפת העומר נוהג אף בחוצה לארץ, ואיסור דאורייתא [שמן התורה] היא. דכתיב [שכן נאמר] "ממושבתיכם" ("ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאתם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם". שם יד), שכן "מושבותיכם" — כל מקום שאתם יושבין משמע, אף בחוצה לארץ. ואף שנאמר "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם", כוונת הדברים להשמיענו מאיזה זמן הריהו נוהג, שזמן הביאה של בני ישראל לארץ היא העת בה החל נוהג איסור זה. וכיון שאיסור חדש אף בחוץ לארץ דאורייתא היא [מן התורה הוא] — אף אקרובי [להקריב] מן היבול החדש שבחוצה לארץ לעומר נמי [גם כן] מקריבין.

א ומביאים עוד בדיני התבואה המובאת לעומר. תנן התם [שנינו שם במשנה]: האנשים שמונו על ידי בית הדין לשמש כשומרי מקצת מן הספיחין (פירות התבואה שגדלו בשנת השמיטה מעצמם, שלא על ידי עבודת אדם בהם), שהם הפקר לכול בשנה השביעית (שנת השמיטה). ותפקיד השומרים להודיע לעניים לבל ילקטו מתבואות אלה, ולהרחיק בעלי חיים מלאוכלן, שהן מיועדות להביא מהן את העומר בחג הפסח ואת שתי הלחם בחג השבועות, שומרים אלה נוטלין את שכרן על מלאכה זו מתרומת הלשכה.

ונמסר כי רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רמי בר חמא לרב חסדא, שכן תנן [שנינו] מצד אחד כי שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ללמד כי העומר בא מתבואת השביעית, אף שקדושה היא. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו על הנאמר בהיתר להשתמש בפירות שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (שם כה, ו), שההדגשה "לאכלה" באה למעט — דווקא לאכילה הותרו פירות השביעית, ולא לשריפה, והרי מעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בתשובה: והרי רחמנא אמר [התורה אמרה] לך (כנגד טענתך זו) במצות העומר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" (ויקרא כג, יד), ובא הכתוב "לדרתיכם" להורות כי נוהגת מצות העומר בכל הזמנים, ואף בשנת השמיטה, ואת אמרת [ואתה אומר] כי תיבטל ההקרבה, משום שאין לשרוף פירות שביעית!

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא בתשובה: ומי קאמינא אנא [והאם אומר אני] בשאלתי זו שתיבטל הבאת העומר?! והרי יש דרך אחרת לקיומה של מצוה זו, ובלא שיישרפו פירות שביעית — לייתי [שיביא] לעומר מתבואות דאשתקד [של השנה שעברה], שאין בהם קדושת שביעית! דחה רב חסדא את דבריו: אין זו דרך ראויה להבאת העומר, שהרי בעינא [צריך] שיתקיים בעומר הנאמר בו "כרמל", שתהיה התבואה רכה ומלאה, ואילו בתבואות שנה שעברה ליכא [אין כאן] דבר זה.

חזר רמי בר חמא והקשה: ועדיין לייתי [שיביא] מתבואה שהיתה כרמל בשעת הקצירה דאשתקד [של השנה שעברה]! דחה דבריו רב חסדא: אמר קרא [הכתוב] במצות העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (שם ב, יד), והרי הלשון "כרמל תקריב" מורה כי בעינא [צריך] שיהיה העומר כרמל בשעת הקרבה, ואילו בתבואות שנה שעברה ליכא [אין כאן] כרמל בשעת הקרבה.

ב למדנו למעלה כי בשנה השביעית אין להביא את העומר מפירות השנה שעברה. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במקור הדברים. ר' יוחנן אומר כי דין זה נלמד מן האמור בעומר "כרמל תקריב", ופירות השנה שעברה אינם בכלל זה. ואילו ר' אלעזר אומר כי נלמד הדין מן האמור בעומר שהוא ראשית קצירך ("ראשית קצירכם"), והרי זה בא לומר כי יש להביא את העומר דווקא מן התבואה שהיא ראשית קצירך (של שנה זו), ולא מן התבואה שהיא סוף קצירך (של השנה שעברה).

מותיב [מקשה] רבה על הסברו של ר' יוחנן ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (שם) — במנחת העומר הבאה בפסח הכתוב מדבר. ומהיכן, מאיזה מין ממיני הדגן היא באה מנחה זו? מן השעורים. ודנים בדבר: אתה אומר שמנחת העומר באה מן השעורים, או אינו אלא היא באה מן החיטין?

ר' אליעזר אומר: אין לומר כך, שכן מגזירה שווה אנו נלמדים שהיא באה מן השעורים דווקא. שהרי נאמר הלשון "אביב" במכות מצרים, במכת ברד ("...והשעורה נוכתה כי השעורה אביב". שמות ט, לא). וכן נאמר הלשון "אביב" בציווי הנאמר לדורות (בהבאת מנחת ביכורים, "אביב קלוי באש"). ומעתה נקיש ונאמר: מה "אביב" האמור במצרים — הריהו שעורים דווקא ולא חיטים (שכן נאמר במכת ברד, בפסוק שלאחר מכן, "והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה". שם לב). אף "אביב" האמור לדורות — אינו בא אלא מן השעורים.

ר' עקיבא אומר ראיה אחרת, שכן מצינו (מוצאים אנו) בדינו של יחיד מישראל שהוא מביא חובתו למנחה (כשחטא העני ומביא "מנחת חוטא") מן החיטין (ככתוב בו "עשירית האיפה סולת". שם ה, יא) והריהו מביא גם מנחה לחובתו מן השעורין (במנחת הסוטה, ככתוב בה "עשירית האיפה קמח שעורים". במדבר ה, טו). וכן מוצאים אנו אף בציבור שמביא מנחת חובתו מן החיטין (בשתי הלחם הקרב בעצרת. ומעתה נקיש: מה יחיד מביא מנחת חובתו מן השעורים וכן מן החיטים — ואף ציבור הריהו מביא חובתו מן השעורין ומן החיטים. אם אתה אומר שמנחת ביכורים (שהיא מנחת חובה של ציבור) באה דווקא מן החיטין — אם כן לא מצינו ציבור שמביא מנחת חובתו מן השעורין! ומכאן ראיה שמנחת העומר הריהי באה מהשעורים.

ועוד אמר ר' עקיבא דבר אחר (אופן נוסף) להוכיח כי מנחת העומר באה מהשעורים: שכן אם אתה אומר שהעומר בא מן החיטין — אם כן מעתה אין שתי הלחם הבאים בחג השבועות מן החיטים נקראים "ביכורים", שהרי קדמם העומר, והרי אמרה תורה בחג השבועות "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו). אלמא [מכאן] ששתי הלחם משום ביכורים הוא, וכן העומר, שאף בו נאמר "בכורים". והרי זה כהסברו של ר' אליעזר, ושלא כהסברו של ר' יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ג ומביאים עוד בדין הבאת שתי הלחם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: אין מביאין ביכורים מכל הפירות חוץ משבעת המינין שהשתבחה בהם ארץ ישראל ("ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". דברים ח, ח), ולא