ואילו דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה של המלים "שם" הנאמרת בשלמים ("וזבחת שלמים ואכלת שם", דברים כז, ז), ו"שם" הנאמר במעשר ("ואכלת... במקום אשר אמר ה' לשכן שמו שם מעשר דגנך..." שם יד, כג). ומינה [וממנה, מגזירה שווה זו] נסיק: מה קרבנות השלמים — אין גופן (הם עצמם) באים מן המעשר עצמו (שהרי המעשר הוא מן הצומח), אף לחמי התודה נמי [גם כן] — אין גופה באה מן המעשר עצמו, והני חיטי [ואותן חיטים] הלקוחות במעות מעשר שני, נמי [גם כן] כיון שאין גופן מעשר, יכול להביא בהן לחמי תודה.

ועתה, אימא טעמא דידי [אומר מה הטעם שלי], שאין מביאים לחמי תודה אף מחיטים הלקוחות ממעות מעשר שני: דין התודה עצמה, מהיכא קא ילפינא לה [מהיכן אנו לומדים אותה]? משלמים, ואת דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה "שם" "שם" ממעשר. ומכאן נסיק: מה קרבנות השלמים — אין הם ממין מעשר, אף תודה — אין מין מעשר, ולכך נלמד מכאן לאפוקי [להוציא, למעט] את לחמי התודה שאינם באים מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני, שכן מין מעשר נינהו [הם].

א ועוד בדין הבאת שלמים ממעות מעשר שני, אמר ר' אמי: המתפיס (המקדיש) מעות שחילל עליהן מעשר שני (והריהן עתה קדושות בקדושת מעשר שני) לדמי קרבן השלמים — לא קנו (כלומר, לא חלה עליהן קדושת) שלמים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן לא אלימא [אין תקיפה, חזקה] קדושת השלמים למיחל [שתחול] על קדושת מעשר שני שבמעות אלה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במסכת מעשר שני כי עיקר מצות דמי פדיון מעשר שני (המועלים לירושלים לקנות בהם דברי אכילה), הוא להביא בהם זבחי שלמים והקונה בהם בהמה לשלמים — רק בשרה נתפס בקדושת מעשר שני, ולא עורה, והריהו יוצא לחולין. ואף שמעיקר הדין יכול לקנות בהם שאר דברי מאכל ואף בהמה לאכילת חולין, גזרו חכמים שאין לקנות בהם אלא בהמה לזבחי שלמים ולא לאכילה סתם ("בשר תאוה"). ומעתה, הלוקח (הקונה) בכסף מעשר שני שלא כהוגן, וכגון שקנה חיה (שאינה עולה לקרבן) לזבחי שלמים, וכן בהמה לבשר תאוה — קנסוהו חכמים, ולא יצא העור לחולין. ויש לדון בדברים הללו: לאו למימרא דקני [האם אין כוונת הדבר אלא לומר שקונים, שחלה קדושת] דמי שלמים על העור, והרי זה שלא כדברי ר' אמי האומר שאין קדושת שלמים חלה על קדושת מעשר שני!

ודוחים: אין זו כוונת הדברים, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה, בפירוש משנה זו], שאמר רב: הכוונה היא שלא קני [לא קנו, לא חלה קדושת] שלמים על העור. ומאי [ומה פירוש] הנאמר באותה משנה "לא יצא העור לחולין"? הכי קאמר [כך הוא אומר, זו הכוונה]: החיה אינו בתורת שלמים כלל לצאת (לענין הוצאת) העור מקדושת מעשר שני לחולין, שבכלל לא חלה קדושת מעשר שני על החיה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רבה: כיון שלקחה שלא כדין, הריהו נעשה (נחשב) כמי שלוקח בדמי מעשר שני שור לצורך חרישה, שאין חלה עליו כלל קדושת מעשר שני.

ב ועוד בענין זה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, שר' יוחנן אמר: קני [קונה, חלה עליהם קדושה], של שלמים. ואילו ר' אלעזר אומר: לא קני [לא קונה, לא חלה] קדושת שלמים.

ומסבירים את מחלוקתם: אליבא [על פי שיטת] ר' יהודה שאמר כי מעשר שני כממון של הדיוט (הבעלים) הוא נחשב — דכולי עלמא [שהכל, ואף ר' אלעזר] לא פליגי דקני [אינם חלוקים שקונה, שחלה קדושה], כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן ור' אלעזר הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' מאיר שאמר כי מעשר שני כממון גבוה הוא נחשב. ובזאת נחלקו: מאן דאמר [מי שאומר, ר' אלעזר] כי לא קני [לא קונה], הריהו סבור בפשטות כר' מאיר, שהמעשר הריהו ברשות ההקדש. ומאן דאמר [ומי שאומר, ר' יוחנן] כי קני [קונה] הריהו סבור כי כיון שמעשר קרי ליה [הריהו קרוי] שלמים, שכן בהמה הנקנית בסתם מדמי מעשר שני קריבה למזבח כשלמים, לכך כי מיתפסת ליה [כאשר מתפיסים אותם, את דמי מעשר שני בשלמים] — נמי תפיס [גם כן תופסת בהם קדושת שלמים].

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' אלעזר הסבור שאין נתפסת קדושת שלמים על דמי מעשר שני, מברייתא ששנינו בה כי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים — חלה קדושת שלמים עליהן, ויש בהן קדושת מעשר שני וקדושת שלמים. ולכך כשהוא פודן את המעות הללו (ודין הפודה שהוא מוסיף חומש בפדיונו) — הריהו מוסיף עליהם שני חומשין: חומש אחד — לקדש (קדושת שלמים) שבו, וחומש אחד — למעשר (קדושת מעשר שני) שבו. הרי איפוא שחלה קדושת שלמים על מעות מעשר שני!

ומשיבים: מכאן אין קושיה, שכן מי סברת [האם סבור אתה] שברייתא זו כדברי הכל היא? — אין כך הדבר, אלא הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' יהודה היא, הסבור שמעשר שני הריהו ממון הדיוט, ולכך חלה עליו קדושת שלמים. ואילו ר' אלעזר אמר את דבריו לשיטת ר' מאיר, הסבור שמעשר שני הריהו ממון גבוה.

ג משנה שנינו במשנה הקודמת (פא,ב) כי הנודר "הרי עלי תודה" מביא את התודה ואת לחמיה מן החולין, ואסור לו להביאם ממעשר שני. ומרחיבים עוד בענין זה: מנין לאומר "הרי עלי תודה", שלא יביא את התודה ואת לחמה אלא מן החולין? — תלמוד לומר בקרבן הפסח "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), ויש לדון בכתוב זה: והלא קרבן פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים (כנאמר בו "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו", שמות יב, ה), אם כן מה תלמוד לומר "צאן ובקר"? להקיש כל קרבן חובה הבא מן הצאן ומן הבקר לקרבן הפסח, וללמדנו: מה קרבן הפסח הריהו דבר שבחובה, ואין הוא בא אלא מן החולין, שדין פסח הנוהג לדורות כפסח הראשון שקרב בהיות בני ישראל במצרים, שבא מן החולין ולא מן המעשר (שהרי לא חלו דיני מעשר שני אלא לאחר שנכנסו ישראל לארץ), אף כל דבר קרבן אחר שבחובה אין בא אלא מן החולין.

לפיכך, האומר "הרי עלי תודה", או "הרי עלי שלמים", הואיל וקרבנות אלה באין חובה (בחיוב נדרו) — לא יביאו אלא מן החולין. ואילו הנסכים הבאים עם התודה והשלמים — בכל מקום (בכל אופן) את נסכיהם לא יביאו אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני. שאין מביאים ממעשר שני אלא דברים הנאכלים לאדם, מה שאין כן הנסכים הקרבים על המזבח.

ד גמרא שנינו במשנתנו שלמדים שאין מביאים דבר שבחובה ממעות מעשר שני נלמד מקרבן פסח, ושואלים: וקרבן פסח גופיה [עצמו] מנא לן [מנין לנו] שאינו בא אלא מן החולין? ומסבירים: דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה (שמות יב) דין קרבן פסח שהוקרב במצרים ("פסח מצרים") בלבד, ונאמר בתורה דין קרבן פסח הקרב לדורות. ומן ההשוואה ביניהם יש ללמוד: מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין.

אמר לו ר' עקיבא לר' אליעזר בשאלה: וכי דנין (למדים דין) דבר שאפשר (שניתן במציאות להיעשות, וכגון להביא קרבן פסח דורות ממעשר שני) מדבר שאי אפשר (שלא ניתן במציאות להיעשות, וכגון בפסח מצרים, שלא היו להם באותה עת מעשר שני)?! אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא: אף על פי שאכן פסח מצרים מוגדר כ"אי אפשר", ואולם בכל זאת ראייה גדולה היא, ונלמד הימנה.

חזר ר' עקיבא ודנו דין (והקשה קושיה) אחר על דברי ר' אליעזר: אין ללמוד דין פסח דורות מהשוואתו לפסח מצרים, שהרי יש לומר כי מה לפסח מצרים דווקא הוא אינו בא אלא מן החולין שכן אין הוא טעון מתן (נתינת) דמים על המזבח, והקרבת האימורין (חלקי הקרבן הקרבים) לגבי [אצל] מזבח,