ואם שחטה ונמצאת לאחר מכן שהיא בעלת מום, באופן זה נחלקו חכמים, שר' אליעזר אומר כי קדש הלחם, ואילו ר' יהושע אומר כי הלחם לא קדש, אלו דברי ר' מאיר, וכדרך שבאו הדברים הללו במשנתנו.

ואילו ר' יהודה מעמיד באופן שונה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, שכך אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה ששחטה ונמצאת טריפה — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (וכדברי משנתנו, וכן הם דברי ר' מאיר). וכן לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה שבו נשחט התודה במחשבת חוץ לזמנו — שכן באופן זה הכל מודים שקדש הלחם (ואף בכך, כדברי משנתנו וכדברי ר' מאיר). וכן לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה ששחט את התודה, ונמצא לאחר מכן שהקרבן הוא בעל מום — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (ושלא כדברי משנתנו ודברי ר' מאיר, שהעמידו בדבר זה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע). ועל מה נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע? על המקרה שבו נשחט קרבן התודה במחשבת חוץ למקומו, שר' אליעזר אומר כי במקרה זה קדש הלחם, ואילו ר' יהושע אומר שבמקרה זה לא קדש הלחם.

ובהסבר שיטתו אמר ר' אליעזר: הואיל וקרבן שבשעת שחיטתו היתה בו מחשבת חוץ לזמנו הריהו פסול, וכמו כן אף קרבן שנחשבה בו בשעת שחיטתו מחשבת חוץ למקומו הריהו פסול. מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה במקרה של מחשבת חוץ לזמנו — קדש הלחם, אף במחשבת חוץ למקומו — קדש הלחם. אמר ר' יהושע בהסבר שיטתו: הואיל והנשחט במחשבת חוץ למקומו הריהו פסול, וכמו כן אף הנשחט ונמצא שהוא בעל מום הריהו פסול, מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה הנשחט ונמצא שהוא בעל מום — לא קדש הלחם, אף הנשחט במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.

אמר לו ר' אליעזר: אני דמיתיהו את הנשחט במחשבת חוץ למקומו לנשחט במחשבת חוץ לזמנו, ואילו אתה דמיתו לנשחט ונמצא שהוא בעל מום, נראה למי הריהו דומה, אם יתברר מתוך דיוננו שהריהו דומה לחוץ לזמנו, כדעתי — נדוננו (נלמד את דינו) מהשוואתו לשוחט במחשבת חוץ לזמנו, ואם יתברר לנו שהריהו דומה לנשחט ונמצא בעל מום, כדבריך — נדוננו מבעל מום.

התחיל ר' אליעזר לדון: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ לזמנו). ואין דנין דינו של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שהוא פסול הגוף (בעל מום).

התחיל ר' יהושע לדון באופן אחר: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול שאין בו עונש כרת על אכילתו (כגון הקרבן הנפסל במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול שאין בו כרת (כבעל מום). ואל יוכיח הנשחט במחשבת חוץ לזמנו לקבוע דינו של הנשחט במחשבת חוץ למקומו, שכן הריהו פסול שיש בו עונש כרת על אכילתו. ועוד אמר ר' יהושע לר' אליעזר: נדוננו (נלמד דינו של לחם התודה בשוחט במחשבת חוץ למקומו) מדינו של לחם התודה בשוחט במחשבת שלא לשמו של קרבן תודה אלא לשם קרבן אחר, שכן אף הוא הריהו פסול מחשבה (וכשיטתך, שיש להשוות בין הדברים שהם פסולי מחשבה), וכמו כן אין בו עונש כרת על אכילתו (וכשיטתי, שיש להשוות בין הדברים שאין באכילתם עונש כרת). ומעתה נסיק, כי כשם שבשחיטה שלא לשמה — לא קדש הלחם, אף בשחיטה במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.

ושתק ר' אליעזר, ולא השיב על דבריו. ונמצא ששיטת משנתנו כי כשיטת רבי מאיר.

ושואלים: לשיטת ר' מאיר (שהיא שיטת משנתנו) הסבור כי אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא טריפה — לא קדש הלחם, ואולם אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא בעל מום — קדש הלחם (לשיטת ר' אליעזר), מאי שנא [מה שונה] שחטה ונמצאת טריפה, דהוי [שהריהו נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך אין הלחם קדוש, ומאי שנא [ומה שונה] שחטה ונמצאת בעלת מום שאנו אומרים שלא הוי [אין הוא נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך הלחם קדוש.

ומשיבים: מדובר שם בדוקין, שלא היה מום גלוי ממש אלא בדוקין (כעין קרומים) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר כי בסוג מומים שכזה, שאינו ניכר, אף שפסולים הם להקרבה, מכל מקום אם כבר עלו על המזבח להקרבה — לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם. ור' יהושע הסבור (לשיטת ר' מאיר) שנמצאת בעלת מום לאחר שחיטה — לא קדש הלחם, אמר: כי [כאשר] אמר ר' עקיבא את דינו בקרבנות שאם עלו כבר על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם — הרי זה דווקא בפסולא דגופיה [בפסול של גופו], שאין הקרבן עצמו שעלה כבר על המזבח נפסל להקרבה, אבל לענין קדושי [שיתקדש] הלחם על ידי שחיטתו של קרבן שכזה — לא אמר ר' עקיבא את דינו.

א ודנים עוד במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע המובאת בברייתא למעלה. איתמר [נאמר] בדברי אמוראים בדינה של חטאת ששחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי, ונתפגלה בכך ופסולה היא להקרבה, אם ארע שעלתה על המזבח שלא כדין — הרי זו לא תרד, ותוקרב. ואם שחטה במחשבת אכילה חוץ למקומה הראוי, נחלקו בדינה חכמים, שרבא אמר: תרד ולא תוקרב, ואילו רבה אמר: לא תרד.

ומציעים בהסבר מחלוקתם: רבא הריהו סבור כר' יהושע הלמד (לענין קדושת לחמי תודה) את דינו של הקרבן שנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של קרבן בעל מום. וכשם שחטאת בעלת מום הריהי יורדת מהמזבח אף אם כבר הועלתה עליו, כן הוא בחטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו. ואילו רבה סבור כר' אליעזר הלומד את דינו של הקרבן הנשחט במחשבת חוץ למקומו מהנשחט במחשבת חוץ לזמנו. וכשם שחטאת שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה הריהי אינה מורדת מהמזבח אם כבר הועלתה עליו, אף חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו אינה מורדת.

והדר ביה [וחזר בו] רבה לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של רבא בדין הורדת החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו, שאף רבה סבור עתה שלא תרד, מאחר דהדר ביה [שחזר בו] ר' אליעזר לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של ר' יהושע, שכן למדנו בברייתא ששתק והודה ר' אליעזר לדברי ר' יהושע, ומעתה יש להשוות את דין שחיטה במחשבת חוץ למקומו לבעל מום.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב דהדר ביה [אף על פי שחזר בו] ר' אליעזר לגביה [לגביו] של ר' יהושע, בדין קדושת לחמי תודה בנשחט במחשבת חוץ למקומו, מכל מקום רבה לגביה [לגביו] של רבא בענין הורדה מן המזבח של חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, לא הדר ביה [לא חזר בו]. שכן דווקא התם [שם, לענין קדושת לחמי תודה], חזר בו ר' אליעזר טעם הדבר הוא משום דקאמר ליה [שהוא, ר' יהושע, אמר לו] טעם נוסף ואחר, כי נדוננו לנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של התודה שנשחט שלא לשמו. אבל הכא [כאן, לענין הורדה מן המזבח], אי דיינת ליה [אם אתה דן אותו, את החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה] מדינה של החטאת שנשחטה שלא לשמו — הרי דינה של חטאת זו הוא שאם עלתה, לא תרד.

ב שנינו עוד במשנתנו שאם שחטה לקרבן התודה (וכן איל המילואים ושני כבשי העצרת שנשחטו) שלא לשמה — לא קדשו לחמיהם. ובענין זה אמר רב פפא בתמיהה: שבק [הניח, לא ציין] התנא דידן [שלנו] את לחמי איל נזיר, שאף בהם כך הוא הדין אם נשחט הקרבן שלא לשמו, דשכיח [שמצוי] הוא, ונקיט [ותפס, וציין] את איל המילואים, שנדיר הוא, שהרי לא היה אלא בהיות בני ישראל במדבר סיני! ומסבירים: התנא דידן [שלנו] שהעדיף להזכיר דווקא את איל המילואים, הרי זה משום שאת עיקר (ראשית) מילתא נקט [הדבר תפס], שכן איל המילואים היה הראשון בקרבנות שבא עם הלחם.

ג משנה הנסכים הבאים עם הקרבנות, שקדשו (התקדשו) בשעת שחיטת הזבח, שהיו בכלי שרת, ואולם אחר כך נמצא שהזבח פסול (שנפסל לאחר שחיטה, כגון בזריקת דמו), ואין הוא קרב. מה יעשו בנסכים הללו? אם יש באותה שעה זבח אחר, שנשחט הקרבן ונצרך הוא לנסכים — יקריבו עמו את הנסכים הללו, ואם לאו [לא] נמצא בשעה שנפסל הקרבן, קרבן אחר הזבוח ונצרך לנסכים — יפסלו (מניחים אותם עד שיפסלו) בלינה, ויישרפו.

ד גמרא שנינו במשנתנו בדינם של הנסכים המתקדשים ונמצא הזבח פסול, ועוד בענין זה אמר זעירי: הנסכים הריהם עדיין חולין, אף שניתנו בכלי שרת. שכן אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ומעתה חלה קדושה עליהם לענין שיפסלו בלינה וביציאה ממקומם. ומסביר: מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז), והרי זה מלמד שאין הנסכים אלא כהשלמה לזבח, שאין הם מתקדשים אלא בזביחת (בשחיטת) הקרבן אתו הם באים.

ושואלים על דברי זעירי אלה ממה שתנן [שנינו במשנתנו]: הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר — יקרבו עמו, ואם לאו [לא] — יפסלו בלינה.

ויש לדייק בדברים הללו: מאי לאו [האם לא] מדובר במשנתנו במקרה דאיפסיל [שנפסל] הזבח בשחיטה, ונמצא איפוא שלא התקדשו הנסכים בשחיטה זו, ומדוע נצרכים אנו לפוסלם בלינה (אם אין זבח אחר)? הרי מכאן שהתקדשו הם בכלי, ולא בשחיטת הזבח, ושלא כדברי זעירי! ודוחים: לא, אין להקשות ממשנתנו, שכן אין המדובר בה שנפסל הזבח בשחיטה אלא דאיפסיל [שנפסל] בזריקה. ולכך פוסלים את הנסכים בלינה, שכן התקדשו בשחיטת הזבח.

ומבררים עוד: להסבר זה של משנתנו, שהתקדשו הנסכים בשחיטת הזבח אף שלאחר מכן נפסל הזבח בזריקה, כמאן [כשיטת מי] היא משנתנו? כשיטת רבי, שאמר כי אם יש לקרבן שני דברים (שתי פעולות) המתירין אותו לאכילה (וכגון שחיטת התודה וזריקת דמה) הריהם חולין אף שניתנו בכלי שרת — הריהם שני מעשים אלה מעלין (פועלים, להחיל קדושת הגוף על הקרבן ונסכיו), כל אחד כשלעצמו, מעשה זה אף בלא מעשה זה. ולכך התקדשו הנסכים בשחיטת הזבח, אף שנפסל הזבח בזריקת הדם!

ודוחים: אין הכרח לטעון שמשנתנו היא דווקא כשיטת רבי, שכן אפילו אם תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, החולק על רבי וסבור הוא שעל מנת להחיל קדושה על הקרבן והנלוים עליו, יש צורך בעשייתם של שני דברים המתירים אותו, גם כן אפשר להסביר את משנתנו, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שלאחר שנשחטו הקרבנות כהלכתם, עמד הכהן וקיבל את דמן בכוס על מנת לזרוק את הדם על המזבח, כדין, שכבר היה ראוי דם הקרבן להיזרק על המזבח, וארע הדבר שנשפך הדם מן הכוס, ולא בא לכלל זריקה. ומעתה אין איפוא המדובר בדם שנפסל לזריקה על המזבח, אלא בדם שהיה ראוי לזריקה.