מנחת חוטא של כהנים שיהא דינה כמנחת חוטא של ישראל, מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.

ויש לשאול: אי [או] שמא תלמד באופן זה: מה מנחת חוטא של ישראל — נקמצת ושיריה נאכלין על ידי הכהנים, אף מנחת חוטא של כהנים — נקמצת ושיריה נאכלין?

תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "לכהן כמנחה" (ויקרא ה, יג), כי רק לענין עבודת הכהן הושוותה מנחת חוטא של כהן כמנחה של ישראל, ולא לענין האשים (ההקרבה על אש המזבח) כמנחה. אלא שיירי מנחת חוטא כהן קרבים על אש המזבח. הא [הרי] מעתה יש לשאול: כיצד הוא דינה של מנחת חוטא כהן — הקומץ של מנחת חוטא כהן קרב בעצמו (ובכך דומה דין מנחת חוטא כהן לדין מנחת חוטא ישראל) ואילו השירים של מנחת חוטא כהן קריבין בעצמן על אש המזבח (ובכך אין דינם דומה לדין מנחת חוטא ישראל).

א בברייתא ששנינו למעלה, הובאו דברי חכמים שהכתוב "והיתה לכהן כמנחה" מלמדנו שרשאי הכהן לעבוד בעבודות מנחת חוטא שלו עצמו. ושואלים על כך: וכי הא [הלכה זו] שתהא עבודתה כשרה בו, מהכא [מכאן] מפסוק זה נפקא [יוצאת, נלמדת]?

והרי מהתם [משם] ממקום אחר נפקא [יוצאת, נלמדת], וכמו ששנינו בברייתא: מנין לדינו של כהן שהוא בא ומקריב (רשאי לבוא ולהקריב) את קרבנותיו שלו בכל עת ובכל שעה שירצה, גם אם באותה עת עובדים במקדש בני משמרת כהונה שאין הוא נמנה עליה? תלמוד לומר בדינם של העובדים במקדש: "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' " (דברים יח, ו—ז)!

ומשיבים: אי [אם] נלמד דין זה רק מהתם [משם], מהכתוב "ובא בכל אות נפשו" הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בדבר (קרבן) שאין בא על חטא שחטא בו הכהן, אבל בדבר שבא על חטא — אימא [אמור] שלא יעבוד הכהן בקרבנו, ולכך בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה", ללמד שאף בקרבן הבא על חטא רשאי הכהן לעבוד.

ושואלים על כך: וכי הא נמי [הלכה זו גם כן] שהכהן רשאי לעבוד אף בקרבנו הבא על חטא, מהכא [מכאן], מהפסוק "והיתה לכהן כמנחה" נפקא [יוצאת, נלמדת]? והלא מהתם [משם], ממקום אחר היא נפקא [יוצאת, נלמדת]: שכן נאמר "וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר טו, כח), שהכתוב "על הנפש השוגגת" — אף על נפשו שלו השוגגת מדבר, הרי כתוב זה מלמד שהכהן מתכפר אף בקרבן הבא על חטא על ידי עבודתו בהם בעצמו!

ומשיבים: אי [אם] נלמד את דינו של הכהן העובד בקרבנותיו הבאים על חטא רק מהכתוב ההוא "על הנפש השוגגת", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בקרבן הבא על חטא שנעשה בשוגג, אבל בקרבנו הבא על חטא שנעשה במזיד — לא עובד הכהן, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "והיתה לכהן כמנחה" משמיע לנו] שאף בקרבנו הבא על חטא במזיד עובד הכהן.

ושואלים: קרבן הבא על חטא במזיד, היכי משכחת לה [היכן אתה מוצא אותה]? ומשיבים: במנחת חוטא הבאה על שבועת העדות (שנשבע העד לשקר שאינו יודע עדות לענין הנוגע לחבירו), שבאה אף בזדון שבועה, ואף בקרבן כזה הכהן עובד בקרבנו.

ב ועוד בדעת ר' שמעון שמנחת חוטא של כהנים נקמצת ושייריה קרבים על המזבח לעצמם, ובדעות נוספות תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשירים קריבין בפני עצמן, ר' אלעזר בר' שמעון, בנו, אומר: הקומץ ממנחת החוטא של כהנים קרב בפני עצמו, ואולם השירים מתפזרין על פני בית הדשן.

ובעקבות הלכה זו של ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, אמר ר' חייא בר אבא כי הוי [היה מתקשה] בה, בפירושה, ר' יוחנן כך: בית הדשן הנזכר בדברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון דהיכא [של היכן] הוא, באיזה מבתי הדשן שבמקדש כוונתו. אי [אם] הכוונה לבית הדשן שלמעלה (שעל המזבח), שניתנים השירים על האפר הצבור שם — היינו אבוה [זהו שיטת אביו, ר' שמעון], שהרי אחר שקרבים השיריים (כדעת ר' שמעון) גורפים אותם ל"תפוח" שעל המזבח, ונמצא שתוך כדי כך הם מתפזרים על בית הדשן! ואי [אם] הכוונה היא לבית הדשן שלמטה (מתחת למזבח) — האם יש לך דבר שקרב במקום שהוא למטה מהמזבח?

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' חייא בר אבא: דלמא [שמא] כוונת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון שמפזרים את השיריים בבית הדשן כדי להוליכם בכך לאיבוד. ומסופר כי כשאמר ר' אבא דברים אלה בבית המדרש, אחיכו [צחקו] החכמים היושבים שם עליה [עליו], אמרו: וכי יש לך בקדשים דבר שנעבדה בו עבודה קרב לאיבוד?

ומתרצים: אכן יש מן הקדשים שהולך לאיבוד, שכן הוא הדין במנחת חוטא של כהנים, שכך תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: נאמר במנחת חוטא "ו כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז). ולשון הכתוב תמוהה, שאחר שכבר השמיענו הכתוב כי "כליל תהיה" מה לימדנו הנאמר בו "לא תאכל"? אלא לומר: דווקא לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהנים למנחת חביתין, וללמדנו שאף מנחת חוטא של כהנים אינה נאכלת, ולא הקשתיה למנחת חביתין לדבר אחר, שתוקטר כולה כדרך שמוקטרת מנחת חביתין.

ושואלים על דרשה זו: מאי קא אמר [מה הוא אומר], מה כוונתו, שהרי אין לומר שמנחת כהנים אינה מוקטרת כולה, שהרי בה נאמר "כליל תהיה"! אמר אביי: הכי קא אמר [כך הוא אומר, כך כוונתו], שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב, בסירוס, ובשינוי מקום חלקי הנאמר בו: "ו כל מנחת כהן... לא תאכל" — בקרבן חובתו של כהן, כגון מנחת חוטא, שאינה נאכלת, אך גם אינה מוקטרת כולה, אלא הולכת לבית הדשן (וכשיטת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון). "וכל מנחת כהן כליל תהיה" — בקרבן נדבתו של כהן, שאינה נאכלת ומוקטרת כולה, כמנחת חביתין. אמר ליה [לו] רבא לאביי: איך אתה יכול לומר כך, הרי זו כמו סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה שפוסקת, קוטעת את הפסוקים]!

אלא אמר רבא הסבר אחר, שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב: "ו כל מנחת כהן כליל תהיה" — זו מנחת נדבתו של כהן, שמוקטרת כולה. "לא תאכל" — זו מנחת חובתו של כהן, כמנחת חוטא, שאינה נאכלת אבל אינה מוקטרת כולה.

ושואלים: ומנין לך לדרוש כך את הכתוב, שמא איפוך אנא [אהפוך אני] את דרך הדרשה, ואומר כי הכתוב "כליל תהיה" מתייחס למנחת חובתו של כהן, וזו מוקטרת כולה, ואילו הכתוב "לא תאכל" מתייחס למנחת נדבתו, שאינה נאכלת, אך אינה מוקטרת כולה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שאת מנחת נדבתו של כהן הוה ליה [היה לו] לרבויי [לרבות] שמוקטרת כולה, ולא את מנחת חובתו של כהן. שכן דומה היא מנחת נדבתו של כהן למנחת חביתין, ובדברים הבאים: הריהי תדירה (באה תמיד, בכל זמן שרוצה הכהן להביא מנחה), ובדומה למנחת חביתין הבאה בכל יום; וכמו כן הריהי באה על ידי כהן שלא חטי [לא חטא] וכמנחת חביתין: וכמו כן הריהי בסים ריחיה [ריחו מבושם, מתובל ומרוקח] כמנחת חביתין, שכן זו וזו בלולות בשמן וניתנת עליהם לבונה. וכל אלה אינם במנחת חוטא.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דווקא את מנחת חובתו של כהן הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן דומות הן בצדדים הבאים: שמנחת חובתו באה מעשרון אחד בלבד, וכמנחת חביתין (בעוד שלמנחת נדבה אין שיעור קבוע. ועוד, ששתיהן באות כחובה (מה שאין כן במנחת נדבה)! ומשיבים: מאחר שהנך [אלה] צדדי הדמיון בין מנחת נדבה למנחת חביתין נפישן [מרובים] יותר, ודאי הקיש הכתוב למנחת החביתין דווקא את מנחת הנדבה.

ג עד כה התבארו שיטותיהם של ר' שמעון (שמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבים לעצמם), ושל ר' אלעזר בנו של ר' שמעון (שבמנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרים על בית הדשן). ומבררים: רבנן [חכמים], שלדעתם כל מנחות הכהנים אינן נקמצות ומוקטרות כליל, האי [זה] הפסוק "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה [מה עושים בו, כיצד הם דורשים אותו]?

ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריכים הם אותו לדרשה כמו שהיא שנויה בברייתא]: נאמר "כליל" הן במנחת חביתין ("כליל תקטר"), והן במנחת כהן ("כליל תהיה לא תאכל"), ללמד שיש להקישן. אכן מן הכתוב עצמו אין לי אלא שדין המנחה העליונה (הנזכרת קודם, מנחת חביתין) ב"כליל תקטר" (שהיא מוקטרת כולה), ושדין המנחה התחתונה (הנזכרת אחריה, מנחת כהנים) שהיא ב"כליל תהיה לא תאכל" (שאסורה כולה באכילה).

ומנין שיש ליתן את האמור של זה בזה, שאף מנחת כהנים תוקטר כולה כמנחת חביתין, ואת האמור של זה בזה, שיהא דין איסור אכילה נוהג אף מנחת חביתין תהא אסורה באכילה כמנחת כהנים? תלמוד לומר הכתוב בשתי המנחות הללו "כליל" "כליל" לגזירה שוה: נאמר כאן (במנחת כהנים) "כליל", ונאמר להלן (במנחת חביתין) "כליל",

מה להלן (במנחת חביתין) — ב"כליל תקטר", אף כאן (במנחת חביתין) — ב"כליל תקטר". ומה כאן (במנחת כהנים) — בא הכתוב ליתן איסור לא תעשה על אכילתו, אף להלן (במנחת חביתין) — בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ד ועוד בענין איסור אכילה הנלמד מ"כליל תהיה לא תאכל", בעי [שאל] רבינא: כהן שאכל מן האימורין (חלקי הקרבן הקרבים על המזבח) מה הוא דינו? ומסביר רבינא את שאלתו: לענין לעבור באכילתו זו על לאו של זרות ("וכל זר לא יאכל קודש".