ומתרצים: אין זו קושיה, שכן ר' מאיר סבר לה כוותיה [סבור הוא כשיטתו, של ר' עקיבא רבו] בחדא [בדבר אחד], בדינה של התבואה שלא הביאה עדיין שליש, שאין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ופליג [וחולק] ר' מאיר עליה [עליו, על ר' עקיבא], בחדא [בדבר אחר], בתבואה שהביאה שליש, שבעוד שלר' עקיבא אף בזו אין הקצירה נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ר' מאיר סבור שזו נחשבת קצירה ואפילו כשהיא לצורך בהמה, ולכך אין היא מפסיקה את השדה לענין פאה.

א שנינו במשנתנו כי אף שאין קוצרים את התבואה החדשה לפני העומר מכל מקום קוצרין אותה מפני הנטיעות, ומפני בית האבל, ומפני בית המדרש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור הדברים]? ומשיבים: בדין העומר "...והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י) אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי זה בא למעט: קצירת העומר היא הקצירה הראשונה לקצירות הרשות ("קצירכם") — ואולם היא לא הקצירה הקודמת לקציר מצוה, כגון אלה המנויים במשנתנו, שלשם מצוה נקצרת התבואה אף לפני העומר.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אף באלה שהותרה הקצירה בהם לפני העומר, לא יעשה את התבואה הנקצרת כריכות, אבל מניחן צבתים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: אף שהתירו חכמים את הקצירה, מכל מקום כל כמה שאפשר להימנע מטירחת יתר, וכגון עשיית כריכות, לא טרחינן [אין אנו טורחים].

ג ובדיני מצות העומר לכתחילה, שנינו במשנתנו שלוש הלכות: מצות העומר הראויה היא להביא את התבואה החדשה מן הקמה העומדת בשדה. ואולם אם לא מצא קמה לקצור, וכגון שכבר נקצר הכל — יביא מן העומרים (אלומות קצורות וכרוכות מן התבואה החדשה); מצות העומר הראויה היא שיביאו מן התבואה הלחה. ואולם אם לא מצא מן הלח — יביא מן היבש; מצות העומר הראויה היא להביאו מן הנקצר בלילה, במוצאי יום טוב ראשון של פסח. ואולם אם לא נקצר העומר בלילה — יביא מן הנקצר ביום. ועוד שנינו במשנתנו כי קיום מצות העומר דוחה את השבת. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד). ודנים בכתוב זה: מה תלמוד לומר (מה מלמדנו האמור) בתחילת הפסוק "ואם תקריב מנחת בכוריך", שהרי כדבר הזה נאמר בסוף הפסוק "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שמצות העומר לכתחילה היא להביא אותו מן הקמה דווקא, ויתור הכתוב מלמדנו על כך. מנין לנו שאם לא מצא להביא עומר מן הקמה, שיביא מן העומרין? — תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הבא מן העומרים.

דבר אחר (דרשה אחרת מן הכתוב הזה): מה מלמדנו הכתוב "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שהמצוה היא להביא את העומר מן יבול התבואה הלח דווקא, ומנין לנו שאם לא מצא להביא עומר מן הלח, שיביא מן היבש? לכך תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הבא מן היבש. דבר אחר: מה מלמדנו הכתוב "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שמצותו הראויה של הקרב לעומר לקצור אותו בלילה של מוצאי יום טוב הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן. מנין לנו שאם לא נקצר אלא ביום שהוא כשר להבאה? לכך תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הנקצר ביום.

ועוד מדרשות הכתוב הזה, לענין ארבע הלכות שבו: מנין שהוא דוחה את איסור מלאכת השבת ומתירו בעשייה; תלמוד לומר "תקריב". ועוד אתה לומד מלשון זו: "תקריב" — שיש להביאו בכל אופן שהוא, ואף מן העומרים (אם אין בנמצא קמה לצורך קצירת העומר); "תקריב" — שיש להביאו מכל מקום שהוא (אם לא נמצא במקום הקרוב לירושלים), ואף מהמקום המרוחק מירושלים; "תקריב" — ואפילו בשבת; "תקריב" — ואפילו בטומאה, שהריהו דוחה את הטומאה.

ד שנינו במשנתנו שאף שמצות העומר היא להיקצר בלילה, ואולם אם נקצר ביום — הריהו כשר. ושואלים על כך: והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת מגילה]: כל הלילה של ליל ט"ז בניסן כשר לקצירת העומר, ולהקטיר (לשרוף על המזבח) את החלבים של הקרבנות שנזרק דמם ביום, ואת האברים של קרבן עולה. זה הכלל: כל דבר שזמן קיום מצותו כל היום — הריהו כשר כל היום, וכיוצא בו, כל דבר מצוה שזמן מצותו בלילה — הריהו כשר כל הלילה.

ויש לדייק בדברי משנה זו: קתני [שנה] בה דין דבר שמצוותו בלילה דומיא [בדומה] לדבר שמצוותו ביום, ומעתה כיון שהושוו זה לזה, נלמד עוד מהשוואתם: מה (כמו) שדברי מצוה של יום הריהם כשרים דווקא אם נעשו ביום, ואם נעשו בלילה — לא התקיימה מצוותם, אף בדברי מצוה של לילה שנעשו ביום — נמי [גם כן] לא התקיימה מצוותם. ושלא כמשנתנו האומרת שהנקצר ביום הריהו כשר למצות העומר!

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן ניתן לומר שהא [משנתנו זו] האומרת שמצוה של לילה, כגון קצירת העומר, כשרה אם נעשתה ביום — הריהי כשיטת רבי, ואילו הא [זו, המשנה במסכת מגילה] שדבר מצוה של לילה שנעשה ביום פסול — הריהי כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון. והיכן נחלקו? — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: היה עומד ומקריב את מנחת העומר ובתוך כך נטמאת המנחה בידו, מה יעשה? אם יש אפשרות להביא את העומר מתבואה אחרת מן החדש — אומר לו החכם למביא העומר: "הבא את מנחת העומר האחרת תחתיה (במקומה)". ואם לאו [אין] אפשרות להביא את העומר מתבואה אחרת — אומר לו: "הוי (היה) פקח, ושתוק, והבא אותה כפי שהיא" (שכן טומאה דחויה בקרבן ציבור, כעומר), אלו דברי רבי.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך כשאין אפשרות להביא מנחת עומר אחרת, ובין כך כשיש אפשרות להביא מנחת עומר אחרת, אומר לו: "הוי פקח, ושתוק", שהרי אף כשיש תבואה אחרת — אין היא כשרה להבאה לעומר, שהרי לא נקצרה בלילה כמצוות העומר, וכלל הוא: שכל העומר שנקצר שלא כמצותו — פסול להבאה. הרי שנחלקו בדבר זה רבי ור' אלעזר בר' שמעון.

ה למעלה הובאו דברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון הסבור שכל שלא נקצרה התבואה בלילה של מוצאי יום טוב ראשון של פסח, אינה כשרה לעומר. ובענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה לשיטתו זו. דתנן [שכן שנינו במשנה], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה האסורה בשבת, שהיה אפשר לו לעשותה מערב שבת — גם אם יש בה מצוה, אינה דוחה את השבת, שאין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר לעשות את ההכנה לה קודם לכן.

וכמו כן סבר לה [סבור הוא] ר' אלעזר בנו של ר' שמעון כשיטת ר' ישמעאל, שאומר כי קצירת העומר, בהיותה מצוה, הריהי דוחה את השבת. דתנן [שכן שנינו במשנה], נאמר בדין השנה השביעית "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא), ולכאורה אין צורך בכתוב זה, שהרי נאמר מקרא מלא ומפורט "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור..." (ויקרא כה, ד— ה). אלא ר' ישמעאל אומר: בא כתוב זה ללמדנו לענין שבת, ובאופן זה: מה חריש האסור בשבת אינו אלא של רשות (שהרי אין חריש של מצוה) — אף קציר האסור בשבת אינו אלא זה של רשות, יצא מכלל איסור שבת קציר העומר שהיא של מצוה. ומעתה נאמר:

אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שהעומר הנקצר שלא כמצותו, כגון זה שנקצר ביום כשר להבאה, אמאי דחי [מדוע אם כן דוחה] קציר העומר את איסור השבת (כדעת ר' ישמעאל), נקצריה [שיקצרנו] מערב שבת, והרי זו איפוא מלאכה שאפשר לעשותה בערב שבת, שאינה דוחה את השבת! אלא מדדחי [מתוך שקציר העומר דוחה] את השבת, שמע מינה [למד מכאן] שאם נקצר שלא כמצותו — פסול. ונמצא איפוא ששיטת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון הריהי כשיטת ר' עקיבא רבו של ר' שמעון אביו (וכשיטת ר' ישמעאל).

ותוהים: והאם רבי, החולק על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, לאו תלמידיה [לא תלמידו] של ר' שמעון (שהוא תלמידו של ר' עקיבא) הוא? וכשם שר' אלעזר בנו של ר' שמעון הולך בשיטת ר' עקיבא (רבו של ר' שמעון), אף דעת רבי החולק על ר' אלעזר בר' שמעון צריכה להיות כשיטת ר' עקיבא. ואף רבי סבור שכל מצוה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, ואם העומר הנקצר ביום כשר לדעת רבי אף שהוא שלא כמצוותו — אם כן יקצרנו מערב שבת ולא ידחה את השבת!

ומנין לנו שרבי הוא תלמידו של ר' שמעון, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא], אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בישוב תקוע, היינו תלמידיו מעלין (מביאים) לו בשבת שמן לסוך בו את גופו, ואלונטית לנגב בה. וכיצד היינו מעבירים אותם? שלא כדרך הרגילה, אלא היינו מעלים אותם מחצר הבית לגג הבית, ומגג הבית לקרפיף (החצר האחורית של הבית), ומקרפיף בית זה לקרפיף בית אחר, ובאופן זה היינו מעבירים אותם עד שאנו מגיעין למעיין שאנו רוחצין בו!

ומשיבים: אכן רבי הוא תלמידו של ר' שמעון, וראוי היה איפוא שילך כשיטת ר' עקיבא רבו של ר' שמעון, ואולם רבי סבר לה כאידך [סבור הוא כברייתא אחרת] של ר' שמעון. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: בא וראה כמה חביבה היא קיום מצוה בשעתה, שהרי הקטר (הקרבת) החלבים ואברים של קרבנות התמידים והמוספים של שבת כשרים כל הלילה, ואפשר היה איפוא להמתין לצאת השבת, ולהקריבם במוצאי השבת וללא עשיית מלאכה בשבת, ובכל זאת לא נהגו כן במקדש, שלא היה הכהן המקריב אותם ממתין להן מלהקריבם עד שתחשך (שתצא השבת), אלא היה מקריבם בשבת עצמה, משום חביבותה של המצוה המקויימת בשעתה. ואף בקציר העומר, אף שהנקצר ביום הריהו כשר, ואפשר היה לקצור את העומר לפני השבת בכל זאת קציר העומר דוחה את השבת, משום חביבות קיום המצוה בשעתה.