שקצר שיבולים רבות, ולא דש אותן, ואמדינהו [אמד אותן, את כמות השיבולים שקצר], ועשרינהו [ועישר אותן, הפריש מהן תרומות ומעשרות] כשיעור הראוי, ולאחר מכן חזר ושתלינהו [ושתל אותן], וצמחו השיבולים והוסיפה להו [להן], כמות השיבולים על מה שהיתה בתחילה. ומעתה יש לשאול: האם הולכים אנו אחר העיקר, השיבולים שכבר נפטרו מתרומות ומעשרות, ואף התוספת תהיה פטורה מהן. או שהולכים אנו אחר התוספת, ויש לעשר אותה.

ויש להוסיף עוד שאלה: אף אם תמצא מקום להכריע ולומר כי לא אזלינן בתר [אין אנו הולכים אחר] העיקר, ומשום כך התוספת בעי עשורי [צריכה עישור], עדיין יש לשאול: העיקר מאי [מה] דינו, האם גם אותו צריך לעשר (אף שעושר כבר), או שאין צורך לעשרו? אמר ליה [לו] אביי לרבה בשאלה על בעייתו זו: מאי שנא [במה שונה] מקרה זה של בעייתך מכל מקרה רגיל של זרעי חיטי ושערי דעלמא [חיטים ושעורים סתם], שאף שהופרשו מאותם זרעים תרומות ומעשרות, בכל זאת כאשר חוזרים וקוצרים את התבואה שגדלה מהם, חייבת היא במעשר. ואף במקרה זה של בעייתך — מדוע תהיינה השיבולים שחזרו וצמחו מהשיבולים פטורות מן המעשר!

אמר ליה [לו] רבה לאביי בתשובה: באופן הזריעה הרגיל, בו זורעים גרגרי חיטה ושעורה מעושרים, שהרי זה דבר שזרעו כלה (נרקב ומתפרק באדמה עד תום) ולאחר מכן צומח ממנו הפרי, לא מיבעיא [לא נשאלה] לי שאלתי, שהרי ברור הוא שהתבואה הגדלה מהם חייבת בתרומות ומעשרות. אלא כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי, הרי זה רק בדבר שאין זרעו כלה באדמה עם זריעתו, אלא הולך ומתפתח ומוסיף על מה שהיה בו מקודם. וכאן יש מקום לשאול מאי [מה] הדין? האם תהא התוספת פטורה ממעשרות ותרומה, כיון שהולכת התוספת אחר העיקר שכבר עושר, אם לאו.

ומציעים: תפשוט ליה [תפתור לו, לרבה] את בעייתו מהא [מהלכה זו] שאמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן: ליטרא (מידת נפח ומשקל) של בצל שתיקנו (שעישר אותו), וחזר וזרעו אחר כך, וצמח והוסיף הבצל על מה שהיה קודם לכן — הריהו מתעשר לפי כולו, והרי זו ראיה שגם כאשר אין העיקר כלה לאחר שתילתו מחדש והוא עצמו מוסיף וצומח, שחייב בהפרשת תרומות ומעשרות וכאילו לא נתעשר מעולם! ודוחים את הפתרון: אין מכאן תשובה לשאלת רבה.

שכן יש הבדל בין המקרים, שהרי התם [שם], במקרה של בצל שחזר ונשתל — היינו [זהו] אופן זריעתו הרגיל. מה שאין כן הכא [כאן] — לאו היינו [אין זה] אופן זריעתו הרגיל. ולא נמצא פתרון לשאלה זו, ונשארה בספק.

א ובעקבות בעייתו של רבה אמר ליה [לו] ר' חנינא בר מניומי לאביי: דבר שגדל בעציץ שאינו נקוב, שאינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, מהו דינו להפרשת תרומות ומעשרות? ותמה על הספק: אי [אם] אמנם המדובר באופן זה של הפרשה מן הגדל בעציץ לא נקוב זה על הדבר שגדל בעציץ לא נקוב אחר — אין כאן כל מקום ספק, שכן הא [הרי] הדבר הגדל בעציץ לא נקוב חייב אף הוא מדברי חכמים. ומעתה כשם שהצמח הגדל בעציץ לא נקוב זה הריהו חייב מדברי חכמים, אף הצמח הגדל בעציץ לא נקוב אחר הריהו חייב מדברי חכמים, והרי זה איפוא כמפריש מן החיוב על החיוב!

והציע אביי לר' חנינא בר מניומי: דלמא [שמא] למקרה אחר, שבתחילה גדל הצמח בעציץ שאינו נקוב (והרי איפוא חלק זה שגדל אינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות), ולאחר מכן חזר הבעלים ונקבו, והוסיף הצמח וגדל (והרי איפוא חלק זה חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה), ולענין הפרשת תרומות ומעשרות מן הצמח הזה כשלעצמו, קא אמרת [הוא שאמרת, התכוונת בשאלתך]. וצדדי הבעיה: מן הצד האחד יש לומר שהולכים אחר התוספת אף לענין זה שיהיה הצמח כולו (ובכלל זה גם עיקרו שגדל בעציץ שאינו נקוב) חייב בהפרשה מן התורה, ומפריש מן הצמח את תרומותיו ומעשרותיו ונפטר בכך. ואולם מן הצד האחר יש לומר שאין העיקר הולך אחר התוספת, ואין חיובו בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, ולכך אי אפשר להפריש מהצמח תרומות ומעשרות על עצמו, שהרי במה שהוא מפריש יש חלק הבא מן העיקר (הפטור מן התורה) המופרש אף על התוספת (החייבת מן התורה), ואין מפרישים מן הפטור על החייב. וממשיך אביי ואומר, שאף זו אינה בעיה, שאין היא כבעייתו של רבה (בדין השיבולים שנקצרו וחזרו ונשתלו), ואין להשוותן.

כי הכא [כאן], במקרה זה שבבעייתך — כפעולה חדא [אחת] של זריעה היא נחשבת, שהרי לא נזרע הצמח בעציץ אלא פעם אחת בלבד, שכשניקב העציץ איחבורי [חיבור] הוא דקא מיחברא [שהיא מתחברת] אל האדמה ועולה (וצומחת), שאף החלק שצמח בעציץ הלא נקוב מתחבר עתה אל הקרקע, ומתחייב איפוא בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה. ואילו התם [שם] בבעיתו של רבה — שתי זריעות נינהו [הן].

ב ועוד בעיה דומה לבעיית רבה בעי [שאל] ר' אבהו: שבולת שמרחה בכרי (שהחליק את ערימת התבואה, הגורן, והתחייבה בכך בתרומות ומעשרות), ולאחר מכן חזר ושתלה בקרקע, וקרא עליה שם (תרומות ומעשרות, שייחדה להפרשה) בהיות הצמח עדיין מחובר לקרקע, מהו דינה של שיבולת זו? האם הפרשה זו חלה. וצדדי השאלה: האם כיון שעמד בתחילה ומרחה בכך השיבולת טבלא לה [נעשתה טבל התבואה החייבת בהפרשת תרומות ומעשרות], ומשום כך, כי [כאשר] קרא עליה שם — קדשה [התקדשה] לה התבואה, שחלה ההפרשה. או דלמא [שמא] יש לומר מן הצד האחר, כי כיון שלאחר מכן חזר ושתלה — פקע ליה טבלא מינה [פקע לו בכך שם טבל ממנה], ואין השיבולת הזו חייבת עדיין בתרומות ומעשרות, ולכך לא חלה קריאת השם עליה בהיותה מחוברת לקרקע?

אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לאביי: אם נאמר (כאחד מצדדי הבעיה) שחלה התרומה על התבואה המחוברת לקרקע, אם כן מצינו (מצאנו) איפוא תרומה בדבר המחובר לקרקע, ואולם הרי תנן [שנינו] כי לא מצינו תרומה במחובר לקרקע!

אמר ליה [להם] אביי לחכמים: אין להקשות מכאן, שכן כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה הלכה] הרי זה רק לענין איחיובי [חיוב] מיתה בידי שמים על אכילת תרומה זו במזיד על ידי זר, ולענין חיוב תשלומי חומש (חמישית) נוסף לקרן, אם אכלה בשוגג. וטעם חיוב זה: משום דאי תליש ואכיל [שאם הוא תולש מן המחובר לקרקע ואוכל] — הרי זו אכילתו של דבר תלוש הוא, ובכגון זה ודאי שחייב. ואי גחין ואכיל [ואם הוא גוחן ואוכל] מן המחובר לקרקע — אין זו נחשבת אכילה, שאין בני אדם אוכלים כך, ואף שהוא עשה כן, בטלה (אינה נחשבת) דעתו אצל (בהתייחס אל) כל אדם, והריהו פטור ממיתה ומחומש על אכילה זו.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דינו של האדם האוכל ישירות מן הדבר המחובר, שאין זו נחשבת אכילה, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, מדכתב אפינקסא [מדין זה שנמצא כתוב על הפנקס] של החכם אילפא בענינן של ביצי נבלת העוף הטהור, ובאופן שהיו מקצתן (חלק מהביצים) נמצאות בחוץ, מחוץ לגוף העוף, ומקצתן נמצאות בפנים. שהביצים שהן מבפנים — נחשבות כגוף העוף, וכשם שנבלת עוף טהור מטמאת את האדם ואת בגדיו להצריכם כיבוס ("מטמא בגדים") אף הן מטמאין את האוכלן בטומאת בגדים כשהן אבית (בבית) הבליעה. ואילו אכילת הביצים שמבחוץ — אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. הרי שאף דרך אכילה לא מקובלת שכזו נחשבת כאכילה, וחייבים עליה!

ודוחים: אין הדברים דומים, שכן דבר התלוש כביצים הנמצאות בתוך גוף העוף — עבידי אינשי דאכלי הכי [עשויים אנשים שאוכלים כך], אבל בדבר המחובר, וכגון אכילה מן הצמח המחובר לקרקע — לא עבידי אינשי דאכלי [אין עשויים אנשים לאכול כך]. ולא נפתרה בעיית ר' אבהו, ותעמוד במקומה.

ג למעלה נידון דין דבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב לענין חובת המעשר, ועוד בדין הדבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב, אמר רב טביומי בר קיסנא, אמר שמואל: הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב — אסור מדברי חכמים. אמר אביי: מה השמיענו שמואל שאמר שהדבר אסור, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] שהעובר על כך לוקה מכת מרדות מדרבנן [מדברי סופרים] — שפיר [יפה] לימדנו בכך, אלא במה שאמר שאסור הדבר, מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]?

אם תאמר שמשמיע לנו דמדרבנן הויא [שמדברי סופרים הריהי נחשבת] זריעה — הלא כבר תנינא [שנינו] זאת, שכן שנינו: אם תרם מדבר שגדל בעציץ שאינו נקוב (החייב בתרומה רק מדרבנן) על דבר שגדל בעציץ הנקוב (החייב בתרומה מן התורה) — הרי זו תרומה, שהרי מדרבנן נחשב כתורם מן החייב על החייב. ואולם דינו הוא שיחזור ויתרום, שכן ביחס לדין תורה, הרי זה כתורם מן הפטור על החייב. והרי איפוא שנחשבת היא הזריעה בעציץ שאינו נקוב?

ד משנה חמשת מיני דגן, החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון — הרי אלו חייבין בהפרשת חלה מן העיסה שנעשתה מהם. ומצטרפין זה עם זה לכדי שיעור המחייב הפרשת חלה מן העיסה. ואסורים באיסור אכילת היבול החדש מלפני הבאת העומר בפסח, וכן אסור לקצור מכל אלה מלפני קציר העומר. אם השרישו כל אלה קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו [לא] — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה.

ה גמרא שנינו במשנתנו דינם של חמשת מיני דגן, ובעניינם של אלה עוד תנא [שנה בברייתא]: הכוסמין — הריהם מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון — הריהם מין שעורין. ומפרשים מה טיבם: כוסמין