כי מה שנאמר בתורה בחג השבועות "בכורים" — לענין פירא קא אמרינן [הפירות, החיטים הבאות בשתי הלחם, אנו אומרים], כלומר, שהחיטים הבאות בו למנחה הן החיטים הראשונות מתבואת שנה זו? אין זה כך, אלא הכוונה שיהיו ביכורים לענין המזבח קא אמרינן [אנו אומרים], שבחג השבועות תהיה הקרבת המנחה הראשונה הבאה מן התבואה החדשה, ולא תהא קרבה לפני כן מנחה הבאה מן התבואה החדשה, ואילו לפי אופן זה שהציע רבה הא אכיל לה [הרי כבר נאכל לו, הוקרב] במזבח מפירי דהא שתא [מפירות של שנה זו] בהבאת החיטים בעומר. ונדחתה איפוא ראייתו של רבה, ונשארה במקומה בעייתו של רמי בר חמא.

א ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה בענין היתר החדש שעל ידי שתי הלחם: פירות האילן של היבול החדש משנה זו, שהם מותרים לאכילת הדיוט (שאין דין חדש להדיוט אלא בתבואת הדגן בלבד), ואולם לא הותרו למקדש אלא לאחר הבאת שתי הלחם בעצרת. ומעתה מבררים באיזה שלב התפתחות צריך להיות האילן בשעת הבאת שתי הלחם כדי שפירותיו יהיו מותרים, האם כבר בשלב ההנצה שלו שריא [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם, או שמא מאוחר יותר ורק מזמן שהוא בשלב החנטה שלו והלאה, שרייה [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם? ומבררים: מאי [מה פירוש] הנצה, ומאי [ומה פירוש] חנטה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה להנצה דפירא [של הפרי] ולחנטה דפירא [של הפרי] — אין לומר כן, שכן השתא [עכשיו, הרי] בהיתר התבואה החדשה להקרבה במקדש שעל ידי הבאת שתי הלחם למדנו (להלן מנחות ע,א) כי כאשר התבואה היתה בזמן הבאת שתי הלחם עדיין בשלב ההשרשה שלה, שריא [מתירה] הבאת שתי הלחם, ואם כן כאשר פרי האילן בזמן הבאת שתי הלחם בשלב ההנצה והחנטה שלו מיבעיא [נצרך] להישאל מה דינו, והרי ברור שהוא מותר.

אלא הכוונה היא להנצה של עלה האילן ולחנטה של עלה האילן שהם בשלב מוקדם בהרבה מהנצה וחנטת הפרי. והשאלה היא: מי הוי כי [האם הריהם כמו] השרשה בתבואה, המותרת על ידי הבאת שתי הלחם או לא? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ב ועוד שאלה בדין היתר החדש על ידי העומר בעי [שאל] רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, האם הבאת העומר מתירן מאיסור חדש, או אין הבאת העומר מתירן? ומקשים על רבא בר רב חנן: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאשרוש [אם מדובר שכבר השרישו] החיטים הללו באדמה לפני שהובא העומר — הרי כבר תנינא [שנינו] במשנה (להלן מנחות ע,א) שאם השרישו התבואות לפני הבאת העומר, מותר לקוצרן בעת שיבשילו, והרי פירותיהם מותרים באכילה! ואי [אם] המדובר כאשר עדיין לא אשרוש [לא השרישו] החיטים הללו בזמן הבאת העומר — אף בזאת כבר תנינא [שנינו] במשנה זו שבאופן זה אין העומר מתירם.

דתנן [שכן שנינו]: אם השרישו התבואות קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו [לא] — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא. ונמצא איפוא שאין מקום לבעיה זו!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעיה זו אלא באופן הבא, דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותן, את החיטים הללו, וחזר וזרע אותן שוב] קודם להבאת העומר, ואתא [ובא] העומר וחליף עלייהו [וחלף עליהן], וקא מיבעיא ליה [והיא השאלה שנשאלה לו]: מהו דינן של החיטים הללו לנקוטי ומיכל מינייהו [לקחתן ולאכול מהן, מהחיטים הללו שבאדמה]? ועיקרה של השאלה: כיצד יש להתייחס לחיטים הללו המונחים עתה בקרקע. וצדדי השאלה: האם נאמר שהריהן כשאר חיטים קצורות וכמאן דשדייא בכדא דמיא, ושרינהו [כמי שמוטלות בכד הן נחשבות, והתירן] העומר, כדרך שהוא מתיר את החיטים הנמצאות במקומות איחסון אחרים. או דלמא [שמא] יש לומר כי בזריעתו את החיטים הללו בקרקע הרי זה נחשב כמי שבטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], ואין העומר מתיר את התבואות הזרועות בקרקע.

וכיוצא בדבר, יש עוד לשאול בדינן של החיטים הללו הנתונות עתה בקרקע, שאין זה ברור אם כמטלטלין הן נחשבות או כקרקע, לענין דין אונאה בהן: האם יש להן דין אונאה כדברים המטלטלים (שאם המחיר שניתן בעדם היה גבוה או נמוך בשישית ממחירם — נקנה המקח, ואולם המאנה חייב להחזיר למתאנה את דמי האונאה. ואם היה המחיר שניתן בעד המקח גבוה או נמוך ביותר משישית מערכם — המקח בטל), או אין להן דין אונאה, כדין הקרקעות?

ומקשים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר באופן שאמר ליה [לו] מוכר החיטים הללו לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו שבה הן מונחות עתה שיתא [שש] מידות מסויימות של חיטים, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [לא הטיל] בה אלא חמשה מידות אלה של חיטים, והרי זו איפוא אונאה בשיעור שישית — ואולם באופן זה האמר [הרי כבר אמר] רבא: כל דבר אונאה שנעשתה במדה ושבמשקל ושבמנין (שלא ניתנו המידה או המשקל או המנין המוסכם בין הקונה והמוכר), אפילו אם היה ההפרש בין מה שהוסכם לבין מה שניתן פחות מכדי דין אונאה (שהוא שישית) חוזר בו הצד המתאנה מן המקח!

אלא יש לומר שכך היא הבעיה בדין אונאה בחיטים הללו: שאמר ליה [לו] המוכר את החיטים לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו כמות גרעיני חיטה כדבעי [כמו שצריך, כראוי] לה, ולא נקב במידה מסויימת, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] דלא שדא [שלא הטיל] בה כדבעי [כמו שצריך] לה. וכאן יש לשאול: האם במקרה כזה יש להן אונאה, כדברים המטלטלין, דכמאן דשדייא בכדא דמיא [שכמו שמוטלות בכד הן נחשבות], ויש להן אונאה. או דלמא [שמא], בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכקרקע הן נחשבות, ואין להם אונאה כקרקע?

כיוצא בדבר יש לשאול בדינן של החיטים הללו: האם החיטים הללו נחשבות כמטלטלין ונשבעין עליהן, כדרך שנשבעים על מטלטלין, או שאין נשבעין עליהן, כדרך שאין נשבעים על הקרקעות. וצדדי השאלה הריהם כעין אלה שנאמרו למעלה: האם כדשדייא בכדא דמיא [כמו שמוטלות בכד הן נחשבות], וכמטלטלי דמו [וכמטלטלים הן נחשבות], ומשום כך אף נשבעין עליהן. או דלמא [שמא] בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו אגב ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכמקרקעי דמו [וכקרקעות הן נחשבות], ואין נשבעין עליהן? אף שאלות אלה לא נפתרו, ותיקו [תעמודנה] במקומן.

ג ועוד שאלה בעי [שאל] רמי בר חמא: חטין שנמצאים בתוך גללי בקר (שפלטתן הבהמה בתוך צואתה), וכן שעורין שנמצאים בתוך גללי בהמה, מהו דינם? וכיון שלא הסביר רמי בר חמא במה עוסקת בעייתו זו שואלים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] ששאל אם חיטים או שעורים אלה נחשבים בכלל אוכלים לענין לטמויי [שייטמאו] בטומאת אוכלין אם נגע בהן דבר המטמא אוכלים, אין מקום לבעיה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] בתוספתא: חטין שנמצאות ברעי (גללי) בקר וכן שעורין שנמצאות בגללי בהמה, אם בעליהן רק חישב עליהן להשתמש בהן לאכילה, ועדיין לא עשה כל מעשה המבטא את מחשבתו זאת — אין מטמא טומאת אוכלין, שאין מחשבה מספיקה כדי להוציאן מביטולן בהיותן בגללים. ואולם אם לקטן מתוך הגללים לצורך אכילה — החיטים והשעורים הללו מטמא טומאת אוכלין!

אלא אם תאמר שבעייתו של רמי בר חמא היא לענין לקיחתן של החיטים והשעורים הללו למנחות — אף בזה אין מקום לבעיה, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שלא ניתן לעשות כן, כמו שנאמר בתוכחת הנביא מלאכי את המביאים למקדש מן הדברים המאוסים, ומבזים את שם ה': "...לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישו עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך..."(מלאכי א, ז—ח)!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעייתו של רמי בר חמא אלא באופן מסויים זה, דנקטינהו [שאסף אותן] בתחילה מתוך הגללים, ולאחר מכן זרעינהו [זרע אותן] באדמה, ועמד וקצרן, וקא בעי לאיתויי [ועתה הוא רוצה להביא] מנחות מינייהו [מהן], והשאלה היא: מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה: האם עיקר פסולן בתחילה של החיטים והשעורים הללו שנלקטו מתוך הגללים, משום דמאיסותא [של מאיסות] הוא זה, ומעתה יש מקום לומר כי כיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו [כיון שזרע אותו הלכה, נעלמה, מאיסותן], ותהיינה מותרות למנחה. או דלמא [שמא] יש לומר כי עיקר פסולן בתחילה משום כחישותא [רזון] הוא, שבזמן שהיו במעי הבקר איבדו את מלאותן ובריאותן, ומעתה יש מקום לומר כי אף השתא [עכשיו], לאחר שעמד וזרען וצמחו מחדש, נמי [גם כן] התבואה הגדלה מגרגרים אלה היא כחושה, ולכך היא פסולה למנחה. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ד ועוד שאלה דומה בעי [שאל] רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרים) והקיאה (פלט אותה) דרך בית הרעי (פי הטבעת), מהו דינה של כפיפה זו? ואף בבעיה זו מבררים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל?

ומציעים: אילימא [אם תאמר] שמדובר בכפיפה שהיתה טמאה, והשאלה היא למבטל [לענין שתיבטל] טומאתה על ידי הבליעה שבלעה הפיל — אין מקום לשאלה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסים) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבלת טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה — הריהי עדיין טמאה!

ומסבירים: לא צריכא [לא נצרכה] השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם. ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו [ועשו את אותם] עלים לכפיפה מצרית. ואלו צדדי השאלה: מי [האם] הבליעה שבלע הפיל את העלים הוה [הינה] נחשבת כעיכול של העלים, והריהם נחשבים כגללים, ומעתה הכפיפה שנעשתה מהם הוה ליה [הרי היא]