והיינו דתנן [וזהו ששנינו] במשנה במסכת שקלים, ברשימת שמותיהם של הממונים בבית המקדש, ובתוכם נמנה פתחיה שהיה ממונה על קבלת המעות לצורך הקינין והבאתם. והסבירו שם במשנה כי פתחיה — זה הוא מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? — לפי שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (ומסבירם), והיה יודע בשבעים לשון.

ותוהים: מה החידוש שבכך, הלא כולהו [כל] היושבים בסנהדרין נמי ידעי [גם כן יודעים] שבעים לשון! שכן אמר ר' יוחנן: אין מושיבים (ממנים) דיינים בסנהדרין אלא אנשים שהם בעלי חכמה, בעלי מראה (שמראיהם), בעלי קומה (שקומתם נותנת להם כבוד), בעלי זקנה, בעלי כשפים היודעים בכשפים השונים, ויודעים שבעים לשון. והטעם שצריכים לדעת שבעים לשון — כדי שלא תהא הסנהדרין שומעת את עדותם של העדים המדברים באחת משבעים הלשונות הללו מפי התורגמן, אלא ישירות מפי העדים עצמם. משמע שכל היושבים בסנהדרין ידעו שבעים לשונות!

ומתרצים: מרדכי היה מיוחד לא במה שידע שבעים לשונות, אלא דהוה בייל לישני ודריש [שהיה בולל לשונות אחדות ודורש], שהיה מבין לא רק בשפות עצמן אלא גם בצירופי לשונות, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] ברשימת השבים לירושלים מגולת בבל לאחר הכרזת כורש מלך פרס "אשר באו עם זרובבל... מרדכי בלשן" (עזרא ב, ב. נחמיה ז, ז). שנקרא כן על שהיה יודע להסביר אף בליל לשונות (="בלשן").

א משנה ומפרטים את דרך קציר העומר: כיצד הן עושין בקציר העומר? בתחילה שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב של פסח אל השדה בה תיקצר התבואה לעומר, ושם היו עושין אותן את שבלי השעורים כריכות (אגודות) הקשורות אלו לאלו, כמלוא כפו של הקוצר, בעת שהשבלים עדיין מחובר לקרקע, כדי שיהא נוח יותר לקצור אותן. וכל בני העיירות הסמוכות לשם למקום הקצירה היו מתכנסות לשם, בזמן הקציר, וטעם הדבר: כדי שיהא נקצר בעסק (בהמולה ובעשייה) גדול.

ובמוצאי החג, כיון (מיד) כשהחשיכה השמש, היו הכל נמצאים בשדה הקצירה המיועד. והיה קוצר העומר אומר בקול להן לכל הנמצאים: האם כבר בא (שקעה) השמש, ועתה הוא ליל ט"ז בניסן? וכל הקהל הנאסף היה אומר לו בתשובה: הין (כן). ושוב היה הקוצר שואל: האם כבר בא השמש? והקהל אומר לו: הין, וכן בפעם שלישית, כך היה שואל וכך הם משיבים לו. ועוד היה הקוצר שואל את הקהל: האם אקצור במגל זו? והקהל היה אומר לו: הין. והקוצר חוזר ושואל: האם אקצור במגל זו? ושוב הקהל אומר לו: הין, וכן בפעם שלישית, הוא שואל והם משיבים לו. ועוד היה שואל הקוצר: האם אכניס את התבואה הנקצרת בתוך קופה זו? והקהל אומר לו בתשובה: הין. ושב ושואל: האם אכניס את התבואה הנקצרת בתוך קופה זו? והקהל אומר לו בתשובה: הין, ושוב היה שואל כך בפעם השלישית, והקהל משיב לו: הין.

ואם ט"ז בניסן חל ביום השבת, היה הקוצר מוסיף בשאלותיו ואמר להן: האם אקצור בשבת זו (שכן קציר העומר דוחה את השבת)? והקהל אמר בתשובה: הין, ושוב היה שואל: האם לקצור בשבת זו? והקהל אמר לו: הין, וכך בפעם שלישית. ולבסוף, היה הקוצר פונה אל הנאספים ושואל: האם אקצור עתה? והם אומרים לו: קצור. ושוב היה שואל: האם אקצור עתה? והם אומרים לו: קצור. וכן פעם שלישית.

שכך היה הסדר, שכל אחד מהקוצרים היה שואל שלש פעמים על כל דבר ודבר, והן הנאספים היו אומרים לו בתשובה שלוש פעמים: הין, הין, הין. ומסבירים: כל כך למה לי, מדוע התקינו חכמים שיהיו עושים כך, בפרסום כה רב? מפני הבייתוסים (בני כת שכפרו בתורה שבעל פה), שהיו הבייתוסים אומרים שאין קצירת העומר נעשית במוצאי יום טוב של פסח, אלא במוצאי יום השבת שלאחר יום טוב ראשון של פסח. ולהוציא מדעתם של הבייתוסים, התקינו לקצור בפרסום רב, לפרסם שהוא זמן הקציר הנכון.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] במגילת תענית: אלין יומיא [אלה הם הימים] שנחשבים ימי שמחה לישראל בשל אירועים טובים שאירעו לישראל באותם ימים במהלך הדורות, דלא להתענאה בהון [שאין להתענות בהם], ומקצתהון [ומקצתם] אף שמחים יותר דלא למספד בהון [שאין להספיד בהם] את הנפטרים. ומונים: מריש ירחא [מראש חודש] ניסן ועד תמניא ביה [שמונה בו] — שב ואיתוקם תמידא [הועמד על מכונו, קרבן התמיד] במקדש, ומשום כך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה. ומתמניא ביה [ומשמונה בו, בניסן] ועד סוף מועדא [המועד, חג הפסח] — איתותב חגא דשבועיא [הושב לזמנו הראוי חג השבועות], ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה.

ומסבירים: מריש ירחא [מראש חודש] ניסן ועד תמניא ביה [שמונה בו] איתוקם תמידא [הועמד התמיד] ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה — שכן היו הצדוקים (בני כת שכפרה במסורת חכמים) אומרים שאדם יחיד מישראל מתנדב ומביא את קרבן התמיד, ושלא כהלכה המסורה שהתמיד קרב רק משל ציבור. ומסבירים: מאי דרוש [מה דרשו הצדוקים] כדי להוכיח את דבריהם? — שנאמר בקרבן התמיד "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד) — בלשון יחיד אמורים הדברים, ומכאן שבא התמיד משל יחיד.

ומסבירים עוד, מאי אהדרו [מה החזירו, השיבו להם] חכמים לצדוקים על טענתם זו? — שנאמר לפני פסוק זה, בתחילת פרשת קרבן התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (שם ב— ג) — שנאמרו הדברים לרבים, ללמד שיהיו כולן באין מהשקלים הניתנים על ידי הבאים למקדש כתרומת הלשכה במקדש. וגברה ידם של חכמים על הצדוקים בימים אלה שבין ראש חודש ניסן ועד לח' בניסן, והועמד התמיד כהלכתו, שלא יהיה קרב אלא משל ציבור, ולכך קבעו אותם ימים כימי שמחה.

ומסבירים עוד: מתמניא ביה [משמונה בו, בניסן] ועד סוף מועדא [המועד] איתותב חגא דשבועיא [הושב חג השבועות לזמנו הראוי], ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה — שכן היו הבייתוסין אומרים: עצרת (חג השבועות) הריהו חל תמיד אחר יום השבת, כלומר, ביום ראשון בשבוע.

ומסופר כי ניטפל להם (פגש אותם) רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם ראיה לדבר זה? ולא היה בתוכם אף לא אדם אחד שהיה משיבו על שאלתו זו, חוץ מזקן אחד שהיה שם בין הבייתוסים, שהיה מפטפט כנגדו, ואמר לו כך: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע היה שעצרת שלא כשאר הרגלים אינה אלא יום אחד הוא. ולכך עמד ותקנה את העצרת שתחול תמיד ביום של אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים, ביום השבת ולמחרתו ביום ראשון שהוא חג השבועות. קרא רבן יוחנן בן זכאי עליו (כנגד אותו זקן) מקרא זה, שאמר משה רבינו בתחילת ספר דברים: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א, ב),