אימא [יכול אני לומר] לך כי ר' ישמעאל כשיטתם של רבנן סבירא ליה [חכמים החולקים על ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא סבור], ולדעתו יש להפשיט את עור קרבן הפסח כולו, ומוסיפים,

אי נמי [או גם כן] יש לפרוך לצד השני: שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אלא דווקא התם [שם, בהפשטת עור הפסח], ואין טעמו אלא משום שכאשר מגיע המפשיט את עור הקרבן לחזהו — כבר איתעביד ליה [נעשה לו, התקיים] צורך גבוה (עבודת הקודש), שהרי עתה יכול הוא להוציא את האימורים, ואין בהמשך הפשטת עור הקרבן עוד ענין לעבודת הקודש, ומשום כך סבור ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כי לא צריך עוד אחולי [לחלל] שבת ולהוסיף ולפשוט את העור כולו. אבל הכא [כאן, בדין הבאת העומר] שעדיין לא איתעביד ליה [לא נעשה לו] צורך גבוה, שהרי מובחר הדבר כאשר העשרון בא מחמש סאים, ולשם כך צריך עוד לאחולי [לחלל] שבת במלאכות נוספות — אימא [יכול אני לומר] לך כי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת רבנן סבירא ליה [חכמים החולקים על ר' ישמעאל הוא סבור]!

אלא אמר רבה באופן שונה: ר' ישמעאל שבתחילת משנתנו ור' חנינא סגן הכהנים שבסוף משנתנו שניהם אמרו דבר אחד. שר' ישמעאל סבור כר' חנינא סגן הכהנים בדרך הקצירה בשבת, ור' חנינא סבור כר' ישמעאל במספר הסאים מהן בא העומר בשבת. דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר' חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן (יום הקרבת העומר) ביום השבת היה העומר נקצר בידי אדם יחיד, ובמגל אחד לקצירה, והשיבולים הקצורות ניתנות בתוך קופה אחת. ואילו כאשר חל ביום חול — העומר היה נקצר בידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות ניתנות בתוך שלש קופות והיו קוצרים בשלש מגלות. וחכמים חולקים על כך ואומרים כי אחד (בין) בשבת ואחד (ובין) בחול — השיבולים הקצורות ניתנות בתוך שלש קופות ונקצרות בשלש מגלות.

ומסבירים כיצד משתווה דעת ר' חנינא סגן הכהנים לדעת ר' ישמעאל, מי לא קאמר [האם לא אמר] ר' חנינא סגן הכהנים התם [שם] שקוצרים בשבת באדם אחד ולא בשלושה, שמ כיון שאפשר לקצור באדם אחד — לא טרחינן [אין אנו טורחים] שיעשו את הקצירה כמה אנשים. ומכאן נסיק, כי הכא נמי [כאן, בשאלה בכמה סאים בא העומר בשבת, גם כן] יש לומר כי כיון שאפשר להביא עשרון קמח לעומר משלוש סאים — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת ולהביא את העומר מחמש סאים, שיש בדבר ריבוי מלאכות, וכר' ישמעאל.

ודוחים את ההשוואה: ממאי [ממה, מנין] לנו שמשתווים בדעותיהם ר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל את דינו הכא [כאן, בענין מספר הסאים בהבאת העומר בשבת], שאין מרבים במלאכה, אלא רק משום דליכא פרסומי מילתא [שאין כאן, בהבאה מחמש סאים, פרסום הדבר יותר מאשר בהבאה משלוש סאים], אבל התם, דאיכא פרסומי מילתא [שם, בדרך הקצירה, שיש פרסום דבר] כאשר העומר נקצר בשבת בשלושה יותר מכאשר הוא נקצר באחד — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' חנינא סגן הכהנים סבירא ליה [סבור הוא].

ומקשים עוד על ההשוואה אף מצד שני, אי נמי [או גם כן] נקשה: מנין לנו שסבור ר' חנינא סגן הכהנים כר' ישמעאל, שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' חנינא סגן הכהנים את דינו שקוצרים באחד ולא בשלושה, שאין מרבים במלאכה, אלא דווקא התם [שם, בדרך הקצירה בשבת], וטעמו: משום דאי בחד [שאם, בין באחד] הקוצר, אי [אם, בין] בשלשה הקוצרים — צורך גבוה (הנדרש לעבודת הקודש) מיתעביד [נעשה] כהלכתו, ולכך אין מרבים במלאכה בשבת, ואין קוצר אלא אחד. אבל הכא [כאן, לגבי מספר הסאים], שלא איתעביד [לא נעשה] כהלכתו צורך גבוה, שהרי עשרון משובח ניטל מחמש סאים — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' ישמעאל סבירא ליה [סבור הוא], ואפשר ששיטת ר' חנינא היא שמביאים מחמש סאים בשבת!

אלא אמר רב אשי באופן שונה: ר' ישמעאל שבמשנתנו הסבור שאין מרבים במלאכת השבת אף במקום המותר, ור' יוסי שדבריו יובאו להלן, שניהם אמרו דבר אחד בענין ריבוי מלאכה בשבת. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין עדות ראיית מולד הלבנה: בין שנראה הירח החדש בעליל (בגלוי לכל), ובין שלא נראה בעליל — עדים שראו אותו בחידושו מחללין עליו לצורך עדותם את השבת. ר' יוסי אומר: אם נראה בעליל — אין מחללין עליו את השבת, מפני שמן הסתם ראו אותו אף הדיינים, ויכולים לקדש את החודש על פי ראייתם.

ומסבירים כיצד משתווה דעת ר' יוסי זו לדעתו של ר' ישמעאל שבמשנתנו, מי [האם] לא אמר ר' יוסי בטעם דעתו התם [שם, בעדות המולד], שמ כיון שאפשר שיתקדש החודש אף בלא עדותם של אלה — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת, שיבואו העדים להעיד על ידי חילול שבת. ומכאן נסיק כי הכא נמי [כאן, בשאלה מכמה סאים מביאים את העומר בשבת, גם כן] יש לומר כדעת ר' יוסי, כי כיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת ולהביא מחמש סאים.

ודוחים את ההשוואה: ממאי [ממה, מנין] לנו שמשתווים ר' ישמעאל ור' יוסי בדעותיהם? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל את דינו אלא הכא [כאן, במספר הסאים שמהן מביאים את העומר בשבת] בלבד, שאין מתירים להוסיף בחילול שבת, אלא משום דליכא [שאין כאן] לחשוש שאם לא נתיר להם להביא מחמש סאים, יבואו לומר כי אין מביאים את העומר בשבת, ונמצאת שבכך אתה גורם ומכשילן לעתיד לבא שלא יביאוהו, שהרי בפועל הביאו עומר בשבת, אבל התם [שם, בעדות החודש] יש לחשוש, שאם לא נתיר לעדים לחלל שבת כדי להעיד על מולד הלבנה, נמצאת שבכך אתה מכשילן לעתיד לבא, שלא ילכו להעיד על מולד הלבנה שראו, ונמצא איפוא שנגרם קלקול בכך — אימא [אמור] כי ר' ישמעאל כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' יוסי סבירא ליה [סבור הוא], ואף דעתו בדין עדות החודש היא שמחללים את השבת, אף כשנראתה הלבנה בעליל.

ומקשים על ההשוואה מהצד השני, אי נמי [או גם כן] נקשה: מנין לנו שסבור ר' יוסי כר' ישמעאל, שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי אלא התם [שם] בלבד, שאין מתירים לחלל שבת לעדים, ואין זה אלא משום דליכא [שאין כאן] צורך גבוה, שהרי אין זה מכלל עבודות המקדש והקרבנות, ולא ניתנה שבת לדחות בעדות החודש, אלא אם כן יש צורך בכך. אבל הכא, דאיכא [כאן, בהבאת העומר, שיש כאן] משום צורך גבוה, וניתנה שבת לדחות בהבאת העומר משלוש סאים — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' ישמעאל סבירא ליה [סבור הוא] ר' יוסי, שמכיון שנדחית השבת בשל העומר תידחה אף לענין שיביאוהו מחמש סאים!

א ועוד בענין ריבוי מלאכות בשבת בדבר שהותר בשבת, איתמר [נאמר]: מי שעבר ושחט בשבת שתי חטאות של ציבור, כגון שעירי רגלים (שדוחים את השבת, כשאר קרבנות ציבור שקבוע להם זמן), ואף שאינו צריך לשחוט אלא חטאת אחת בלבד. והיה זה מתוך שסבר בטעות שכיון שחטאת ציבור דוחה את השבת, יכול הוא להוסיף ולשחוט חטאת ציבור אחרת שאין זמנה קבוע. אמר רבה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אמי: חייב קרבן חטאת על שחיטתה של חטאת הציבור השניה, שנשחטה שלא כדין, ופטור מקרבן על שחיטת חטאת הציבור הראשונה. וחייב על שחיטת השניה, אפילו אם בסופו של דבר נתכפר לו לציבור בחטאת השניה ולא בראשונה (וכגון שנשפך דמה של החטאת הראשונה). ואף שהיה מקום לומר שלא יתחייב על שחיטת השניה, שהרי התכפר בה הציבור. ועוד, חייב על שחיטת השניה, אפילו אם נמצאת לפני שחיטת החטאת השניה, כי החטאת הראשונה הינה כחושה ואינה ראויה לבא לקרבן, ושואלים:

ומי [והאם] אמנם אמר רבה הכי [כך], שחייב על שחיטת השניה אפילו כאשר התברר כי הראשונה שנשחטה הינה כחושה? והא [והרי] אמר רבה: היו עומדות לפניו לשחיטה, בשבת, שתי חטאות ציבור, אחת מהן שמינה הראויה יותר להיקרב, ואחת מהן כחושה, וטעה ושחט את השמינה כדין, ואחר כך עמד ושחט אף את השניה הכחושה — הרי זה חייב על שחיטת השניה הכחושה, שלא היה לו לשוחטה. ואולם אם שחט בתחילה את הכחושה, ואחר כך עמד ושחט את השמינה — הריהו פטור על השחיטה השניה, לפי שנהג כראוי. ולא עוד אלא שאף בית דין מורים ואומרים לו במקרה שכזה: הבא את החטאת השמינה לכתחלה, ושחוט אותה!

ומתרצים את הסתירה בדברי רבה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי אכן סבור רבה כפי ששנינו בשמו בברייתא השניה, וסמי [מחק] את מה שנאמר בדין השוחט את השמנה כשנמצאה הראשונה כחושה מקמייתא [מהמאמר הראשון] של רבה, שלא אמר כן רבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: אין לפנינו סתירה בדברי רבה, שכן ההלכה ההיא האומרת שחייב על שחיטת השניה אף כאשר נמצאה הראשונה כחושה, ר' אמי הוא שאמרה ולא רבה.

ב שנינו למעלה שמי שהיו לפניו שתי חטאות, ושחט את שתיהן בשבת, הריהו פטור על שחיטת השניה אם נמצאה הראשונה כחושה. ובעקבות דברים אלה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי את הבעיה הבאה: אם אמנם נמצאת הראשונה כחושה, אלא שהדבר התגלה רק בבדיקת בני מעיין לאחר שנשחטה, מהו הדין? ומציג רבינא את צדדי הבעיה: האם בתר [אחר] מחשבתו אזלינן [אנו הולכים], והרי גברא [האיש] ששחט את השניה לאחר שנשחטה הראשונה, לא ידע בשעה ששחט את השניה שהראשונה היא כחושה, ולמעשה של איסורא קא מיכוין [איסור הוא התכוון], או דלמא [שמא] נאמר כי בתר [אחר] מעשיו, מה שבפועל נעשה על ידו, אזלינן [אנו הולכים], והרי עתה התברר שנהג כראוי כששחט את השניה?

אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא בפתרון בעייתו: לאו היינו [האם אין זה] דבר הנלמד ממשמעות מחלוקת רבה ורבא בענין אחר. דאיתמר [שנאמר] בדינו של אדם ששמע שטבע תינוק בים, ועמד אותו אדם ופרש ביום השבת מצודה (מלכודת דגים) באותו מקום על מנת להעלות (לדוג) במצודה זו דגים (ולא כדי להציל את התינוק), ואכן העלה בה דגים — הרי זה חייב משום איסור צידה בשבת. אבל אם התכוון בפרישת המצודה על מנת להעלות בה דגים, ואולם העלה בה גם דגים וגם את התינוק שטבע, מה דינו? רבא אמר: חייב, שהרי התכוון להעלות דגים ואף העלה אותם. ואילו רבה אמר: פטר, שהרי בפועל עשה דבר בהיתר, משום שהוא מציל נפש.

ומעתה נאמר, לשיטת רבא המחייב על פרישת המצודה, אף שבפועל הציל את התינוק, משום שאחר מחשבתו אנו הולכים, ואף לשיטת רבה הפוטר בפרישת המצודה, יש לומר כי עד כאן רבה לא קא פטר [אינו פוטר] אלא מן הטעם שכיון שאותו אדם שמע שטבע תינוק, ועמד ופרש מצודת דגים, אמרינן נמי [אומרים אנו] שהיתה דעתיה [דעתו, כוונתו] בפרישת המצודה גם על מנת להעלות בה את התינוק שטבע באותו מקום בים, וכיון שהעלה במצודה את התינוק, לכך פטר רבה. אבל אם לא שמע אותו אדם שטבע תינוק בים, ופרש מצודה על מנת להעלות בה דגים, אף שבפועל העלה בה גם את התינוק — לא פטור. אף שבפועל הועיל מעשה פרישת המצודה להעלאת התינוק, כיון שאחר מחשבתו אנו הולכים. ונמצאנו למדים כי הכל סבורים שאחר מחשבתו אנו הולכים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שבאופן זה אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא בפתרון בעייתו: היינו פלוגתייהו [זהו כמחלוקתם] של רבה ורבא. דאיתמר [שנאמר]: שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות בה דגים, ואכן העלה בה דגים — חייב. אבל במקרה שאמנם פרש את המצודה להעלות בה דגים ואולם העלה בה תינוק ודגים, חלוקות הדעות, שרבה אמר: הריהו פטור על פרישת המצודה, ואילו רבא אמר שחייב על פרישת המצודה. ומסבירים את דעותיהם: רבה אמר שפטור על פרישת המצודה — כי זיל בתר [לך אחר] מעשיו, והרי נמצא שבמעשהו זה העלה את התינוק, ולכך הריהו פטור. ואילו רבא אמר שחייב על פרישת המצודה — כי זיל בתר [לך אחר] מחשבתו, ומחשבתו היתה על מנת להעלות דגים, ולכך הריהו חייב. ונמצא איפוא שבעייתו של רבינא תלויה במחלוקת זו שבין רבה ורבא.

ג ועוד בענין ריבוי מלאכה בשבת, בדבר שהותר לעשות בשבת, אמר רבה: חולה שיש בו פיקוח נפש, שאמדוהו (שהעריכו) הרופאים שלצורך רפואתו הוא זקוק לגרוגרת (תאנה) אחת, וקמו ורצו עשרה בני אדם ביום השבת, וקטפו והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת — אף שלא נצרך החולה אלא לגרוגרת אחת, כולם פטורין, מפני שכולם עשו בהיתר. ואפילו קטפו את התאנים לא באותו זמן, אלא בזה אחר זה — הריהם פטורים. ולא עוד אלא אפילו קדם והבריא החולה מיד לאחר שאכל את הגרוגרת הראשונה — כולם פטורים.

ובעקבות הדברים הללו, בעי [שאל] רבא את הבעיה הבאה: חולה שאמדוהו הרופאים שצריך לרפואתו לאכול שתי גרוגרות. ויש לפנינו עץ תאנה שיש עליו אמנם שתי גרוגרות התלויות בשתי עוקצין, ונדרש הקוטף לעשות שני מעשי קטיפה. ואילו בענף אחר יש שלש גרוגרות התלויות בעוקץ אחת, ואין הקוטף נדרש אלא לקטיפה אחת. ומעתה הבעיה היא: הי מינייהו מייתינן [איזו מהן אנו מביאים]? ומסביר רבא את צדדי הבעיה: האם מהענף שיש בו שתים גרוגרות בשני עוקצים מייתינן [אנו קוטפים ומביאים], וטעם הדבר: משום דחזו ליה [שהן הראויות לו] ולא שלוש. או דלמא [שמא] מהענף שיש בו שלש גרוגרות על עוקץ אחד מייתינן [אנו מביאים], וטעם הדבר: משום דקא ממעטא [שבכך מתמעטת] מלאכת הקצירה שיש בקטיפת פרי מהעץ, שהרי הוא קוטף פעם אחת בלבד?

ומשיבים: פשיטא [פשוט] הוא הדין במקרה זה שמהענף שיש בו עוקץ אחד ובו שלש גרוגרות מייתינן [מביאים אנו],