וכיצד מניף הקדשים עושה בהם לפני הנפתם? — בתחילה הוא מניח את האימורין (החלקים הקרבים על אש המזבח) על פיסת (כף) היד, ואת החזה והשוק (הניתנים לכהנים לאכילה) מניח עליהן. ובכל מקום שיש עם הקרבן גם לחם — הלחם מונח מלמעלה בהנפה.

ושואלים: היכא [היכן] מצאנו בקרבנות המונפים שהלחם המונף צריך להיות מלמעלה? אמר רב פפא: באיל המלואים שנאמר בו "ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב... ואת שוק הימין. ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד וישם על החלבים ועל שוק הימין. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אותם תנופה לפני ה' " (ויקרא ח, כה— כז).

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לכך שבתחילה מניחים את האימורים, ומעליהם את החזה והשוק? אילימא [אם תאמר] שנלמד הדבר משום דכתיב [שנאמר]: "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' והיה לך ולבניך אתך לחק עולם...." (שם י, טו), הרי שהחזה והשוק ניתנים על החלבים בתנופה, והכתיב [והרי נאמר] כתוב אחר "את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " (שם ז, ל), להיפך, שהחלבים ניתנים על החזה והשוק להנפה, ולא מתחתיהם!

אמר אביי: אין להקשות מאותו כתוב, שכן הכתוב ההוא אינו מדבר על אופן ההנחה בשעת התנופה אלא על אופן ההנחה בזמן דמייתי ליה [שמביא אותו, את הקרבן העומד להנפה] הכהן הבא מבית המטבחיים לאחר שנשחט הקרבן לכהן אחר לצורך הנפתו. ואצל הכהן המביא מניחים בתחילה את השוק ואת החזה, ולאחר מכן מניחים את החלבים. ובאופן זה של נשיאת החלקים, נמצא שכאשר רמי ליה [מטיל אותו, הופך ומניח] את הקרבן על כפי הכהן המניף, בתחילה יושמו על כפיו החלבים (הנמצאים למעלה), ואחר כך מעליהם יושמו החזה והשוק.

ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר] כתוב נוסף המורה ששמים את החלבים מעל החזה והשוק, ולא מתחתיהם, שכן נאמר "וישימו את החלבים על החזות" (שם ט, כ)! ומשיבים: אף מכתוב זה אין להקשות, שכן הכתוב ההוא מדבר בזמן דיהיב ליה [שנותן אותו, את החלקים המונפים] הכהן המניף, לאחר ההנפה, לכהן אחרינא [אחר], המעלה על המזבח את החלקים הקרבים עליו, ונמצא איפוא שבתחילה שם הכהן המניף על ידו של הכהן המקטיר את החזה והשוק, ולאחר מכן הוא שם עליהם את החלבים. ואזיל [והולך] כהן זה ומקטר ליה [ומקטיר אותו].

והא [וזה], שלושת הכתובים הללו ופירושם קא משמע לן [הוא משמיע לנו, מלמדנו], דבעינן [שצריכים אנו] שלשה כהנים, לעבודה (המביא מבית המטבחיים, המניף, המקטיר), ואין כהן אחד עושה את שלוש העבודות הללו. וטעם הדבר: משום דכתיב [שנאמר]: "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), שכבודו של מלך הוא שתיעשה מלאכתו בידי רבים.

א ועוד שנינו במשנתנו כי שתי הלחם ושני כבשי עצרת חייבים בהנפה, וכיצד הוא עושה בהנפתם? נותן את שתי הלחם על גבי שני הכבשים, ומניפם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כג, כ), ומן האמור בתחילתו "והניף הכהן אתם על לחם הבכרים"

יכול היית ללמוד כי מצווה הכהן המניף שיניח את הכבשים על גבי הלחם, ויניפם. ולכך תלמוד לומר בהמשך הכתוב "תנופה לפני ה' על שני כבשים" — ללמדנו ששתי הלחם נמצאים על הכבשים בשעת ההנפה! וכן לצד האחר, אי [אם] תלמד דין הנפה מן "על שני כבשים", יכול היית לומר כי מצווה הכהן המניף שיניח את שתי הלחם על גבי כבשים, ויניפם. לכך תלמוד לומר "על לחם הבכורים" — ללמדנו שהלחם נתון מתחת לכבשים בשעת ההנפה.

נמצא כי נישתקל [שקול] הוא הכתוב, שיש בו שתי אמירות סותרות. ומעתה איני יודע כיצד היא הנפתם, אם הלחם נמצא על גבי כבשים, ואם הכבשים הם הנמצאים על גבי הלחם. ותיפתר הבעיה כך: מה מצינו (כשם שמצאנו) בכל מקום שנעשית הנפה, שהלחם נתון למעלה, אף כאן בשתי הלחם וכבשי העצרת הלחם נתון למעלה בהנפה. ואגב הרצאת דברי הברייתא מבררים: היכא [היכן] באיזה מקום מצאנו שהלחם נתון למעלה בהנפה? אמר רב פפא: באיל המילואים.

ושבים לדברי הברייתא, ר' יוסי בן המשולם חולק על דברי חכמים, ואומר שאין כבשי העצרת מונחים למטה ושתי הלחם מונחים למעלה בשעת ההנפה, אלא הכבשים הם המונחים למעלה, ושתי הלחם מלמטה. ומה (כיצד) אני מקיים את האמור בכתוב "על שני כבשים" המורה לכאורה ששתי הלחם נמצאים מעל הכבשים? — בא כתוב זה לומר שאין הנפת הכבשים עם הלחמים נוהגת אלא בשני הכבשים (של עצרת), שהם שלמי ציבור, ולהוציא (למעט) מכלל דין זה את שבעה הכבשים, שהם עולות, הבאים גם הם עם הלחם, שאין הם מונפים עם הלחם.

ואילו החכם חנינא בן חכינאי אומר: מניח את שתי הלחם בין ירכותיהן של שני הכבשים, ומניף אותם כך, ונמצא שבאופן זה הריהו מקיים את שני המקראות הללו, שיש באופן זה גם לחם על גבי כבשים וגם כבשים על גבי הלחם. על כך אמר רבי: אין לנהוג כדברי חנינא בן חכינאי, שהרי אם לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להניח על שולחנם לחם הנתון בין ירכותיהם של הכבשים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושין כן?! אלא כך יש לעשות: מניח את שתי הלחם ושני הכבשים הבאים בעצרת זה בצד זה, ומניף אותם יחד, ונמצא מקיים את שני המקראות, בדרך של כבוד לפני המקום.

ומקשים על שיטת רבי: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיתקיים בהנפה הכתוב "על" ("על לחם הביכורים" או "על שני כבשים") ואילו באופן זה אין האחד נמצא על חבירו אלא לצידו! אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא: רבי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דאמר [שאמר] שהתיבה "על" משמשת גם במובן של בסמוך.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בלחם הפנים "ונתת על המערכת לבנה זכה" (ויקרא כד, ז), רבי אומר: "על" האמור בכתוב זה משמעו בסמוך, שאין הלבונה ניתנת על מערכת לחם הפנים עצמו, אלא לידו. אתה אומר כי "על" משמעה בסמוך, או אינו אלא שמשמעה על ממש? על כך יש להשיב: כשהוא (הכתוב) אומר בדינה של הפרוכת והארון: "ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ, ג), והרי אין הפרוכת נתונה מעל הארון, אלא מצידו, כמחיצה. ומכאן הוי אומר כי אף בענייננו הכתוב "על" כוונתו בסמוך, ולא על ממש.

ב שנינו במשנתנו שהנפת שתי הלחם ושני כבשי עצרת נעשית כך, מניח את שתי ידיו מלמטה ומוליך (מושיט) כלפי כל רוח מארבע רוחות השמים, ומביא (ומחזיר אליו), ומעלה כלפי מעלה ומוריד מטה. ובענין זה עוד אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מוליך כנגד ארבע רוחות השמים ומביא — כהודיה לקדוש ברוך הוא, מי שכל הרוחות (הצדדים בעולם) הן שלו, ומעלה ומוריד — כהודיה לקדוש ברוך הוא, מי שהשמים והארץ הם שלו.

במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים כך], אמר רב חמא בר עוקבא, אמר ר' יוסי בר ר' חנינא: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים — כדי לעצור בעד רוחות רעות שלא תבואנה לעולם, ומעלה ומוריד — כדי לעצור בעד טללים רעים מלרדת לעולם.

אמר ר' יוסי בר רב אבין: זאת אומרת כי מעלת שירי (נספחי, טפלי) מצוה, וכגון ההנפה שאינה עיקר מצות הקרבן (שהרי הקרבן מכפר אף אם לא נעשתה בו הנפה), שהם מעכבים (מונעים) את הפורענות מלבוא, דהא [שהרי] התנופה שירי מצוה היא, והריהי עוצרת רוחות רעות וטללים רעים מלבוא לעולם. אמר רבה: וכן צריך להוליך ולהביא לארבע רוחות השמים ולהעלות מעלה ולהוריד מטה את הלולב בחג הסוכות.

ונמסר כי רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי ואמר [היה מוליך אותו ומביא אותו, את הלולב, ומראה כך ואומר]: יורה אני גירא בעינא דשטנא [חץ בעינו של השטן]. ומעירים: ולאו מילתא [ולא דבר, עשייה] ראויה היא, משום דאתי [שבכך יבוא] השטן לאתגרויי ביה [להתגרות בו].

ג ועוד בענין ההנפה בקרבנות תנו רבנן [שנו חכמים]: זבחי שלמי צבור חייבים בתנופה בעודם חיים, וכן הריהם טעונין (חייבים) תנופה לאחר שחיטה, ותנופתן לאחר שנשחטו הריהי נעשית בשלמותם, כמות שהן בחייהם. אלו דברי רבי. ואילו חכמים אומרים: אין ההנפה בכל הקרבן השחוט, אלא רק בחזה ושוק.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא בהסבר מחלוקת רבי וחכמים, כי בשאלה העקרונית לגבי הלימוד מגזירה שווה הם נחלקים. האם נלמד מגזירה שווה באופן שיש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה], כלומר, נלמד מכל פרטיו של הדבר המלמד לעניינו של הדבר הלמד. או שמא גזירה שווה מלמדת באופן שיש לדון מינה ואוקי באתרה [ללמוד ממנה רק לענין הפרט בו נגזרה הגזירה שווה, והעמד את הדבר הלמד בשאר פרטיו במקומה]. ובזאת קא מיפלגי [הם חלוקים].

ומפרטים: למדים אנו דין הנפה בשלמי ציבור מדין הנפה בשלמי יחיד בגזירה שווה, רבנן סברי [חכמים סבורים] כגישה העקרונית האומרת דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], ולכך בענייננו גם כן נאמר: מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה. ומינה [וממנה] נוסיף ונלמד עוד בשאר הפרטים: מה התם [שם, בשלמי יחיד] ההנפה נעשית בחזה ושוק בלבד, אף הכא נמי [כאן, בשלמי ציבור, גם כן] ההנפה נעשית בחזה ושוק בלבד.

ואילו רבי סבר [סבור] כשיטה העקרונית שיש לדון מינה ואוקי באתרה [ללמוד ממנה ולהעמיד במקומה], ומשום כך, אף בענייננו, אכן לומד הוא בגזירה שווה: מה זבחי שלמי יחיד — טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור — טעונין תנופה לאחר שחיטה, ואולם בשאר פרטים אוקי באתרה [העמד את ההלכה הנלמדת במקומה], ודווקא התם [שם, בשלמי יחיד] דין ההנפה הוא בחזה ושוק, אבל הכא [כאן, בשלמי ציבור] ההנפה היא כמות שהן, שמונפים הם בשלמותם, כמות שהן בחיים.