ומשיבים: מרבה אני (מעדיף אני לרבות) מן הכתוב את שאר המנחות, שהן באות בגלל עצמן, בדומה לחמש המנחות המנויות בפרשתנו (ויקרא ב, א— יג). ומוציא (ממעט) אני מן הכתוב "והקריבה" את מנחת נסכים, שכן אינה באה בגלל עצמה אלא כנלוית אל הקרבן. ושואלים: והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אף הן באות בגלל עצמן, ולפי סברה זו יכול יהו אף הן טעונות הגשה?

לכך תלמוד לומר "והגישה" — למעט את אלה, שאינן בכלל הגשה. ומקשים על כך: איך אתה יכול לדרוש הלכה זו מהכתוב "והגישה", והלא האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לגופה של ההלכה שטעונה המנחה הגשה למזבח! ומשיבים: למדים זאת מן הה"א הנוספת, שהיה יכול לומר "והגיש", ואמר "והגישה". ושואלים: אחר שבכתוב יש לשון ריבוי ("את המנחה"), ויש לשון מיעוט ("והגישה") יש מקום לשאול

מה ראית להעדיף לרבות את שאר מנחות להגשה, ולהוציא (למעט) את מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, אמור להיפך, ונרבה את שתי אלה ונמעט את שאר המנחות? ומשיבים : הטעם שמרבה אני לדין הגשה דווקא את שאר המנחות, שכן בהן כמה דברים מיוחדים שיש מהן חלק הניתן לאישים (אש המזבח), והן באות בגלל עצמן ולא מחמת קרבן אחר, ואף יש מהן חלק הניתן לאכילתם של כהנים. ומוציא אני מדין הגשה את המנחות שאין בהן דינים אלה. את שתי הלחם ואת לחם הפנים שאין מהן חלק הניתן לאישים, ואת מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה, ואת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן דבר הניתן לאכילת כהנים. ועוד בדרשת הברייתא. נאמר עוד בכתוב "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח לה' " (שם ט).

ויש לדון: מן הכתוב "והרים" — יכול היית ללמוד שאף בכלי מרים הכהן? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בדין המנחה "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו..." (שם ו, ז— ח). ומכאן נלמד: מה דין הרמה האמור להלן — הרי זה דווקא בקומצו של הכהן, בידו ולא בכלי. אף דין הרמה האמור כאן — הרי זה דווקא בקומצו, ולא בכלי.

א משנה אלו הם הדברים הקרבים שהם טעונות תנופה ואין טעונות הגשה: לוג שמן הבא עם קרבן אשם של המצורע שהתרפא מצרעתו, וכן אשמו של המצורע, שכן נאמר בהם "...ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה' " (שם יד, יב). וכן הבכורים. ודין זה בביכורים הוא אך כדברי (לשיטת) ר' אליעזר בן יעקב. וכן אימורי (החלק הקרב על המזבח) של שלמי יחיד. ואף חזה ושוק שלהן הניתנים לכהנים לאכילה (שנאמר בהם "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' ". שם י, טו).

ומציינים: דין זה של חובת התנופה בשלמי יחיד, אמור אחד (בין) בשלמי אנשים (גברים) ואחד בשל נשים. ואולם אין ההנפה נעשית אלא בידי בני ישראל הזכרים ולא באחרים (הנשים או הגויים). ועוד החייבים בתנופה הם שתי הלחם הבאות בחג השבועות וכן שני כבשי עצרת (שכן נאמר באלה ובאלה "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים" שם כג, כ).

ומסבירים: כיצד הוא המניף את שתי הלחם ושני כבשי העצרת עושה על מנת לקיים את הכתוב "והניף... אותם על לחם הביכורים... על שני כבשים"? — הריהו נותן את שתי הלחם על גבי שני הכבשים, ומניח שתי ידיו מלמטה מהם, ומניף אותם, וכך הוא עושה: מוליך (מושיט) אותם אל כנגד ארבע רוחות השמים, ושב ומביא (ומחזיר) אותם. ולאחר מכן הריהו מעלה אותם כלפי מעלה ושב ומוריד אותם מטה. וטעם הדבר: שכן נאמר במצות התנופה של איל המילואים "אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט, כז). ומובן הדברים: "אשר הונף" — בהולכה ובהבאה, "ואשר הורם" — בהעלאה ובהורדה. התנופה היתה נעשית אף במזרח המזבח, ואילו ההגשה היתה נעשית דווקא במערב המזבח, בקרן הדרומית מערבית שבו. ועוד: בכל המנחות החייבות בתנופות ובהגשות, התנופות קודמות בעשייתן להגשות, שבתחילה מניפים אותן ורק לאחר מכן מגישים אותן אל קרן המזבח.

מנחת העומר הקרבה למחרת יום ראשון של חג הפסח, בט"ז בניסן, וכן מנחת קנאות (מנחת סוטה) הריהן טעונות הן הגשה והן תנופה שנאמר במנחת הסוטה "והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה, כה) — הרי זו תנופה והגשה. ובמנחת העומר נאמר "והניף את העומר" (ויקרא כג, יא) — הרי זו תנופה, ומצות הגשה נלמדה בדרשות חז"ל (בעמוד הקודם). לחם הפנים ומנחת נסכים אין טעונות לא הגשה ולא תנופה.

ר' שמעון אומר: שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחת ואחת משלושת הקרבנות הללו, אף כי לא בכולן אותן שתיים, ואילו מצוה שלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד (קרבנות שלמים שמביא היחיד), וזבחי שלמי ציבור (שני כבשי עצרת), וקרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

זבחי שלמי יחיד — טעונין סמיכה על ראש הקרבן בעודו בחיים, וכן תנופה של אימורי הקרבנות השחוטין, אבל אין בהן מצות תנופה בעודם בחיים. ולעומת זאת זבחי שלמי ציבור — טעונים תנופה בעודם חיים וכן בהנפת החזה והשוק הנלקחים מהם כשהם שחוטין, ואולם אין בהם סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת ברוב קרבנות ציבור, ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה ברוב קרבנות היחיד הטעונים סמיכה, והן תנופה בעודו חי (כמבואר למעלה), ואולם אין בו מצוה של תנופה בקרבן השחוט.

ב גמרא שנינו בראשית משנתנו כי לוג שמן של מצורע וכן אשמו חייבים בתנופה. ומבארים את מקור הדין, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצורע המתרפא מצרעתו "והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן והניף אתם תנופה לפני ה' " (שם יד, יב) — והרי לשון הרבים "והניף אותם" מלמד שלוג השמן והקרבן טעונין תנופה שתיעשה בהם כאחד (ביחד).

ומנין שאין ההנפה יחד מעכבת ואם עבר המניף והניף את זה בעצמו ואת זה בעצמו שיצא בכל זאת ידי חובתו? תלמוד לומר בלשון יחיד "והקריב אתו לאשם והניף". ומבררים: יכול כוונת הכתוב (שיש בו הן לשון רבים והן לשון יחיד בתנופה) ללמדנו שהמצוה היא שבתחילה יניף את שניהם כאחד, ולאחר מכן יחזיר (יחזור) ויניף כל אחד מהם לחוד? לכך תלמוד לומר בכתוב המסכם "תנופה לפני ה' " בלשון יחיד — תנופה אחת, ולא כמה תנופות.

ומה שנאמר בכתוב זה "תנופה לפני ה' "בא ללמד שתהא התנופה נעשית אף במזרח המזבח, כדברי משנתנו. ומקשים: והא [והרי] אמר התנא בברייתא (שהובאה לעיל במסכתנו, יט,ב) בדין הגשת המנחה למזבח: ממה שנאמר "לפני ה' "— יכול שיגיש אותן במערב, שהוא לפני ה', מול ההיכל? לכך בא הכתוב "אל פני המזבח" — בדרום, שמשם עולים אל המזבח. ומכאן שנעשית ההגשה בקרן הדרומית מערבית. הרי שהביטוי "לפני ה' " מורה על צד מערב!

אמרי [אומרים] בתשובה: הני מילי [דברים אלה] שהביטוי "לפני ה' " מורה על המערב במקדש, אמורים דווקא במנחה, דאיקרי [שכן נקראת, מכונה היא] בכתוב בשם "חטאת" ("קדש קדשים היא כחטאת". ויקרא ו, י), והחטאת טעונה שפיכת הדמים הנותרים בה אל יסוד המזבח. ומעתה, אף המנחה צריכה איפוא להיות מוגשת כנגד היסוד. ואולם מאחר שבקרן הדרומית מזרחית לא היה לו למזבח יסוד, משום כך הריהי מוגשת בקרן הדרומית_מערבית בה יש למזבח יסוד. ומתקיימים בקרן זו הן "אל פני המזבח" (=צד דרום), והן "לפני ה' ". אבל הכא [כאן], בדין תנופת לוג השמן ואשם של מצורע "לפני ה' " קרינא ביה [קוראים אנו בו, נחשב הדבר] אף בצד המזרחי של המזבח.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי נוהגת תנופה אף אצל הבכורים ואולם אין זה אלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב בלבד. ומבררים: מאי [מהי] אותה שיטה של ר' אליעזר בן יעקב הנרמזת כאן? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר במצות הביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — לימד כתוב זה על הבכורים שהם טעונין תנופה, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב, כיצד לדבריו נלמד הדבר מן הכתוב? ומשיבים: ר' אליעזר בן יעקב גמר [למד] זאת מגזירה שווה של המלים "יד" האמורה במצות הביכורים, ו"יד" מהאמור בקרבן השלמים. ומפרטים: כתיב הכא [נאמר כאן, בביכורים] "ולקח הכהן הטנא מידך", וכתיב התם [ונאמר שם, בשלמים] "ידיו תביאנה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, ל), ומכאן, שאף בביכורים נוהגת מצות תנופה, כבשלמים.