אמר ר' יוחנן: מי שהניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו בבשר, שהפכו לצידו האחר, ונצלה בשני צדדיו — הריהו חייב על כך משום בישול בשבת. ואם לא היפך בו בבשר — הריהו פטור, שכל עוד לא נצלה משני צידיו אינו מוגדר כמבושל. ואם כן, אף המניח שאור על גבי עיסת מנחה בלא שהפכה על צידה האחר, אם אמנם הריהו כעושה מעשה שבת, הריהו צריך להיות פטור, ושלא כדברי ר' אמי!

אמר רבא בתשובה: מאי [מה] הכוונה במלים "חייב עליה כמעשה שבת" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' אמי? שהמניח שאור על גבי עיסת מנחה (אף שלא הפכה מצד לצד) הריהו נחשב כמי שעשה מעשה חיוב בצלי של שבת, ונחשב כמי שהפך את הצלי על הגחלים.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה למעלה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: הניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו לצידו האחר — חייב משום מבשל בשבת. ואם לא היפך בו לצידו האחר — הריהו פטור. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה דאי [שאם] הוא לא היפך ביה [לא היה הופך בו] את הבשר על הגחלים, הבשר לא בשיל [לא היה מתבשל] — הרי פשיטא [פשוט] שפטור, ומה צורך להשמיענו זאת? אלא אם תאמר דאי לא מהפיך ליה, נמי הוה בשיל [שאם לא היה מהפך בו, גם כן היה מתבשל] — אמאי [מדוע] לא מיחייב [אינו מתחייב] על הנחת הבשר על הגחלים, אף שלא חזר והפך אותו?

אלא יש לומר כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא באופן דאי [שאם] לא היפך ביה [לא היה הופך בו], והיה מונח על הגחלים רק בצידו האחד, הוה בשיל [היה מתבשל] מצד אחד רק בישול חלקי (כשליש הבישול הרגיל), וכדרך בישול המאכל של האיש בן דרוסאי. ואילו עתה כי מהפיך ביה, בשיל [כאשר מהפך בו לצידו האחר, הריהו מתבשל] משני צדדין כמאכל בן דרוסאי. וקא משמע לן [ומשמיע לנו] ר' יוחנן בהלכה זו, שכל בשר הנצלה מצד אחד כמאכל בן דרוסאי — לא כלום הוא, אינו נחשב למלאכת בישול של ממש, להתחייב עליה בשבת. ואולם אם נצלה משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי — נחשב הדבר כבישול, וחייב על כך בשבת.

ב למעלה הובאו דברי ר' יוחנן במניח בשר על גבי גחלים בשבת, ונצלה הבשר בצידו האחד. ובעקבות דברים אלה אמר רבא: ואם נצלה בו באותו בשר כשיעור גרוגרת, אף אם היה זה רק מצד אחד של חתיכת הבשר, ובמקום אחד בה, שלא נצלתה שאר החתיכה — הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדברי רבא יש לדייק שדווקא אם נצלה הבשר כשיעור גרוגרת במקום אחד — אין [כן] מתחייבים על כך, ואולם אם היה זה בשנים או בשלשה מקומות נפרדים — לא מתחייבים על כך. ואולם התנן [הרי שנינו במשנה] בענין הקודח בשבת חור ששיעורו הוא כל שהוא — הרי זה חייב (משום מלאכת בונה או משום מכה בפטיש), ויש לדון,

היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במשנה כאשר קדח חור במקום אחד בלבד — מדוע יתחייב בכך, שהרי חור ששיעורו כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי] לשמש? אלא לאו [האם לא] נאמר שמדובר במשנה באופן שקדח בשנים או שלשה מקומות נפרדים, וטעם הדבר שחייבים באופן שקדח על קדיחה שכזו, משום דחזו [שראויים] הם לצירוף, וכדרך שעושים בעלי המלאכה, הנצרכים לחור גדול, שבתחילה הריהם עושים שלשה חורים קטנים, ולאחר מכן מצרפים אותם זה לזה. ומעתה, יש לשאול על רבא, שאף אם התבשל הבשר במספר מקומות בחתיכה, שיתחייב בכך שהרי מצטרפים הם זה לזה! ודוחים את השאלה: לא, לעולם מדובר במשנה זו בקודח במקום אחד בלבד, ואשר לשאלה לאיזה שימוש נועד חור בשיעור כלשהו? — דחזו לבבא דאקלידא [שראויים לשים בהם פתח, שן, של מפתח], שקטן הוא מאד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הדברים הללו העוסק בדינו של רבא באופן אחר. אמר רבא: אפילו נצלה הבשר בשיעור כגרוגרת מצד אחד, ובשנים ושלשה מקומות, הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה דין ממנו ראיה לדברי רבא, שכן שנינו: הקודח בשבת בשיעור כל שהוא — חייב. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה החור במקום אחד — מדוע מתחייב הוא בכך, שהרי חור בשיעור כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי]? אלא לאו [האם לא] מדובר במשנה זו שקדח בשנים ושלשה מקומות, דחזי [שראויים] החורים הללו לצירוף לחור גדול, והרי זה איפוא כשיטת רבא שמתחייב על בישולם של כמה מקומות בבשר, המצטרפים זה לזה. ודוחים את הראיה: לא, אין לפרש כן את המשנה, אלא לעולם תפרש שמדובר פה בקודח במקום אחד, ואשר לשאלה איזה שימוש יכול להיעשות בחור שכזה? — דחזו לבבא דאקלידא [שראוי הוא לשמש מקום לפתח, לשן של מפתח].

ג ושבים לענין איסור חימוץ עיסת המנחה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בפרשת מנחת מרחשת "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ונראה לכאורה כייתור לשון ("כל המנחה אשר תקריבו לה' "). ומסבירים מה טעם נאמרו לשונות אלה: אילו נאמר רק "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" — הייתי אומר כי אין לי אלא בכלל האיסור "לא תעשה חמץ" אלא קומץ המנחה בלבד הקרב על המזבח ("אשר תקריבו לה' "), והיה מקום לשאול: ה

מנחה שעדיין לא נקמצה מנין לנו שאף על חימוצה חייבים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד "מנחה" שאף היא בכלל איסור זה. ועדיין יש מקום לשאול: אין אנו למדים מכתוב זה אלא ביחס למנחת מרחשת, בה נאמר פסוק זה, ואולם שכך הדין אף בשאר מנחות שלא נזכרו באותה פרשה מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בכתוב זה, ובלשון ריבוי, "כל המנחה" — לרבות דין זה אף בשאר המנחות.

ועוד נדרש האמור בכתוב זה "אשר תקריבו לה' "— אין נוהג דין זה של איסור חימוץ המנחה אלא במנחה כשרה, ולא במנחה פסולה (כגון זו שיצאה אל מחוץ למקום המקדש, או שנטמאה). מכאן אמרו חכמים כי המחמיץ את המנחה הכשירה — חייב מלקות על כך, ואולם המחמיץ את הפסולה — פטור.

ד מתוך ששנינו שאין איסור חימוץ נוהג במנחה פסולה, אלא בכשרה, בעי [שאל] רב פפא: אם חימצה את המנחה בעודה כשרה, ולאחר מכן יצאת (יצאה) אל מחוץ למקדש (ונפסלה בכך משום יוצא), וחזר וחימצה, מהו דינו; האם חייב גם על החימוץ השני? וצדדי הבעיה: האם נאמר כי כיון שיצאת, הרי בכך איפסילה [נפסלה] לה ביוצא, ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא לא מיחייב עלה [לא מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ.

או דילמא [שמא] יש לומר, כי כיון שבתחילה המנחה חימצה, מעתה פסול של יוצא שוב לא מהני ביה [לא מועיל, פועל בה] להפקיעה מדין חימוץ, שרק במנחה כשרה שייך פסול "יוצא", ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא מיחייב עלה [מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ה ועוד בעיה בדין חימוץ המנחה בעי [שאל] רב מרי: חימצה הכהן את המנחה בהיותו עומד בראשו של מזבח, מהו הדין? וצדדי השאלה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" אמר רחמנא [אמרה התורה], ומלשון הכתוב "אשר תקריבו" משמע שמדובר במנחה שטרם הקריב אותה הכהן על המזבח, ואילו הא [זו] הרי כבר אקרבה [הקריבה], שהרי כבר עלתה על המזבח, אף שטרם הקטירה, ולכן אין היא עוד בכלל איסור החמצה.

או דלמא [שמא] תאמר, כל שהוא מחוסר הקטרה (שטרם הקטירוהו) הרי כמחוסר מעשה הקרבה למזבח דמי [הוא נחשב] אף שכבר עלה, והריהו איפוא בכלל "אשר תקריבו", ואף הוא עדיין באיסור החמצה. גם שאלה זו לא נמצאה לה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ו ושבים לבירורה של הברייתא שהובאה למעלה. שנינו בה שאילו לא היה נאמר בכתוב אלא "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" היינו אומרים כי אין דין חימוץ אמור אלא בקומץ המנחה, ולכן בא הכתוב "כל המנחה" וריבה את המנחה כולה שלא נקמצה, ואת כל המנחות כולן, ולא רק מנחת מרחשת. ושואלים: והשתא דנפקא ליה [ועכשיו שיוצאת, שנלמדת לה] הלכה זו מ"כל המנחה", אם כן הכתוב "אשר תקריבו" שנאמר בהמשך למה לי, מה הוא מלמדנו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה כדי להשמיענו כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר בפרשת המנחות "אשר תקריבו" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת נסכים (המנחה הבאה עם קרבנות שיש בהם גם נסכים, כגון עולת בהמה או קרבנות שלמים וחטאת ואשם של מצורע, והריהי נשרפת כולה על גבי המזבח) לאיסור חימוץ, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: כתוב זה בא לרבות אף את לחם הפנים לאיסור חימוץ. ומבררים את שיטותיהם.

שנינו כי לשיטת ר' יוסי הגלילי אף מנחת נסכים בכלל איסור חימוץ, ויש לשאול: הרי אי אפשר להחמיץ מנחת נסכים, שכן אין היא נילושה אלא בשמן בלבד (שהרי שמנה מרובה), והשמן הלא מי פירות הם,