ובמחשבה. ועוד למדים מהשוואתן של שתי תרומות אלה: מה תרומה גדולה השיעור הראוי לנתינתה הוא בעין יפה, אף תרומת מעשר ראוי שתהיה זו הפרשה בעין יפה. ומשום כך אף המפריש תרומת מעשר מתאנים לחות על גרוגרות, ראוי שיפריש בעין יפה (כגון עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות), וכאילו היה נפחן של הגרוגרות כנפחן של תאנים לחות.

ומדייקים: ומינה [וממנה] מדברי ר' אלעזר בר' יוסי שבברייתא אפשר להביא ראיה לשיטה האומרת כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים. שכן אמר ר' אלעזר בר ר' יוסי: אבא (ר' יוסי) היה נוטל עשר גרוגרות שנתונות במקצוע ומפרישן כתרומת מעשר על תשעים תאנים לחות שנתונות בכלכלה. ויש לדון בדבריו: אי אמרת בשלמא [נניח, מובנים הדברים, אם אומר אתה] כי לכמות שהן היו בעבר אמרינן [אומרים אנו] בקביעת השיעורים — שפיר [יפה], שנראה שר' יוסי מתייחס אל הגרוגרות המופרשות למעשר, כאילו הן תאנים לחות כפי שהיו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי יש לקבוע את השיעור כמות שהן עתה, והרי זה המפריש עשר תאנים יבשות (גרוגרות) על תשעים תאנים לחות בציר להו [מפחית אותן] משיעורן, שכן נפחן של עשר תאנים יבשות הריהו פחות מנפחן של עשר תאנים לחות. אלא ודאי שבכל דבר הולכים אחר השיעור שהיה בעבר!

ומשיבים: אין ללמוד מגרוגרות לשאר דברים, שהרי כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' אלעזר את הסברם של דברים אלה: שאני [שונה, נבדל] הוא דינם של גרוגרות מדינם של שאר דברים שנשתנה שיעורם, הואיל ויכול לשוב לשולקן (במים) ולהחזירן לכמות שהן היו לפני כן, בהיותן תאנים לחות. ולכן מפרישים מהן על התאנים הלחות בשיעור כפי שהן עתה, ואולם אין ללמוד מכאן לשאר דברים.

א ודנים עוד בדין המעשר מתאנים על הגרוגרות. תנו רבנן [שנו חכמים]: תורמין במנין, מן התאנים הלחות על הגרוגרות היבשות. שנוטלים למעשר עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות יבשות. ואין דין זה אמור אלא במקום שבו רגילין לעשות מתאנים גרוגרות, ויכול הכהן שקיבל תאנים לעשותן גרוגרות. ואולם לא תורמים מן הגרוגרות על התאנים הלחות, ואפילו במקום שרגילין לעשות מתאנים גרוגרות. ודנים בדברים הללו.

אמר מר [החכם] בברייתא זו כי תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות. ויש איפוא לדייק בדבריו: דווקא במקום שרגילין לעשות גרוגרות — אין [כן] יתרום מתאנים על גרוגרות. אבל במקום שאין רגילין לעשות גרוגרות — לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, שהרי אין המעשר מתקיים, שעלולות התאנים להתקלקל, עד שתינתנה לכהן.

ויש לברר: היכי דמי [איך הוא בדיוק מקרה זה]? אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כהן לפנינו, ויכול התורם לתת לו מייד — אפילו במקום שאינו רגיל לעשות גרוגרות, אמאי [מדוע] לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, והתנן [והרי שנינו במשנה] כי בכל מקום שיש כהן לפנינו, בעל הפירות תורם מן היפה ואף כאן התאנים הלחות יפות ומשובחות מן הגרוגרות אף שהגרוגרות מתקיימות יותר!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן דליכא [שאין] כהן לפנינו, ויעבור זמן עד שימצא כהן לתת לו, ועלולות התאנים להתקלקל בינתיים, ואם כן אימא סיפא [אמור עתה את סוף] אותה ברייתא ששנינו: ולא תורמים מן הגרוגרות על התאנים, ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות. ואי [ואם] אכן מדובר בזמן דליכא [שאין] כהן לפנינו, אמאי [מדוע] לא תורמים מן הגרוגרות המתקיימות לאורך זמן, ומעדיפים לתרום מהתאנים, והתנן [והרי שנינו במשנה] כי במקום שאין כהן לפנינו — תורם בעל הפירות מן הדבר המתקיים ולא מן היפה! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן באופן דאיכא [שיש] כהן לפנינו.

והדבר תמוה, שכן לפי זה רישא [תחילת] הברייתא מדברת במקרה דליכא [שאין] כהן לפנינו, ואילו סיפא [סוף] הברייתא — במקרה דאיכא [שיש] כהן לפנינו! ומשיבים: אין [אכן כן] הוא, רישא [תחילת] הברייתא מדברת במקרה דליכא [שאין] כהן לפנינו, ואילו סיפא [סוף] הברייתא — במקרה דאיכא [שיש] כהן לפנינו.

בעקבות דברים אלה אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן] מתירוץ זה לענין דרך הלימוד הראויה, כי כאשר ישנה סתירה בתוך דברי המשנה, דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [דוחקים ומעמידים אנו אותה משנה כי עוסקת היא בשני טעמים, מצבים שונים], ולא מוקמינן בתרי תנאי [ואין אנו מעמידים אותה שמדובר בה בשיטותיהם של שני תנאים] החולקים זה על זה.

ב משנה כל המנחות הבאות מצה, נילושות במים, שכך תיאפה העיסה יפה, שהרי אין בה אלא שמן מועט. ויהיו אלה מים פושרין (שאינם חמים ואינם קרים). ועושה המנחות משמרן שלא יחמיצו בזמן שהוא לש ועורך אותן. ואם החמיצו עיסת המנחות הבאות מצה, או אפילו רק שיריה (שאריותיה) של המנחה, לאחר שנקמצה, שנאכלות על ידי הכהנים — עובר על כך במצות לא תעשה, שלא תחמיץ — שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ויקרא ב, יא). והעושה מנחה והחמיצה חייב מלקות הן על לישתה של עיסת חמץ זו, והן על עריכתה (שיטוח וגלגול הבצק) והן על אפייתה של מנחה זו.

ג גמרא שנינו במשנתנו שעושה המנחה בחמץ עובר על איסור לא תעשה אף על שאריותיה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין המקור לדברים הללו], שאף על החמצת השיריים הריהו עובר, ולא על המנחה בלבד? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב]: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" (שם ו, י) — לומר: אפילו חלקם של המנחות, אותם שאריות שאוכלים הכהנים, אף היא לא תאפה חמץ.

ושואלים: והאם האי [זה] הפסוק להכי [ללמדנו כך], הוא דאתא [שבא], והרי האי [זה] הפסוק מיבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת, כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: "לא