ואם כן מכל מקום עדיין השאלה במקומה עומדת: והרי שבעה טלאים הוו [הם] שצריכים להיות בלשכת הטלאים! אלא יש לומר כי התנא בעלמא קאי [בכלל, באופן כללי, הוא עומד, מתייחס בדבריו], לכל השנה כולה, ומאי [ומה זה] שאמר בתוך דבריו "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה"? — סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא, לזכור שמדובר במספר טלאים הנצרכים לשלושה ימים, ולא פחות מכך.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] בלשון המשנה, דקתני [שהוא התנא שנה] בה "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה", ולא קתני [ולא שנה] בה "לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה" שמשמעו: לצורך אותם ימים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא פירוש הדברים.

א שנינו במשנתנו כי אף אם אירע שלא הקריבו את הכבש לקרבן תמיד הבא בבוקר — יקריבו את כבש קרבן התמיד של בין הערביים. וכן שאם לא הקטירו את מחצית הקטורת הבאה בבוקר — יקטירו את המחצית הבאה בערב. ובענין זה אמר ר' שמעון: וכל הקטורת כולה, ואף המחצית שהיתה צריכה להיות מוקטרת בבוקר, היתה קריבה בין הערבים. ובטעם הדבר: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בהקטרת מידה שלימה (מנה) של קטרת הסמים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את שולחן הפנים אלא בסידור לחם הפנים ביום השבת, ולא את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערביים. ותוהים: ענין חינוך של כלי המקדש ששנינו מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו], לאיזה צורך הובאו הדברים, שהרי אין זה עניינה של משנתנו?!

ומסבירים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא המשנה וכך היא שנויה]: אם לא הקריבו כבש לתמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד הבא בין הערבים. במה דברים אמורים? בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו. וכיון שדרך חינוכו של מזבח העולה הוא בהקרבת התמיד של שחר — אין מקריבים בו בתחילה את התמיד של בין הערביים. אבל בזמן שכבר נתחנך המזבח, אם לא הקריבו את כבש התמיד של שחר — יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים.

ובענין זה אמר ר' שמעון: אימתי נאמרה הלכה זו? דווקא בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בדבר זה. אבל אם היו מזידין בדבר, שלא הקריבוהו בזדון, כיון שלא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אם לא הקטירו את מחצית הקטרת הבאה בבקר — יקטירו את המחצית האחרת בין הערבים.

ב ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאם לא הוקרב הכבש לקרבן תמיד של שחר, שוב אין מוקרב הכבש לתמיד של בין הערביים? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר בקרבנות התמיד "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שמות כט, לט) בא לומר שהקרבן השני שבקרבנות התמיד של כל יום הוא הקרב בין הערבים, ולא הקרבן הראשון שבקרבנות התמיד יקרב בין הערבים.

ושבים לדברי המשנה, ובנוסח המשלים את החסר במשנתנו: במה דברים אמורים שאין מקריבים את התמיד של בין הערביים אם לא הוקרב התמיד של שחר? רק בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו, שאין מקריבים את הקרבן הראשון לתחילת חינוכו של המזבח בין הערבים, שכן הכתוב "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" בחינוכו של מזבח נאמר. אבל אם כבר נתחנך המזבח — אפילו את הראשון מקריבים בין הערבים.

אמר ר' שמעון: אימתי אמור דין זה? רק בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בזה שלא הוקרב התמיד של שחר. אבל אם היו מזידין בדבר, אם לא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אף אם לא הקטירו קטרת בבוקר — יקטירו בין הערבים.

ותוהים על דברי ר' שמעון: וכי משום שהכהנים חטאו, יהא המזבח בטל לגמרי?! אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא, ר' שמעון אומר, זו כוונת דבריו]: אם לא קרב תמיד של שחר בזדון הכהנים — לא יקריבו הן (אותם כהנים) את כבש התמיד של בין הערביים, אבל כהנים אחרים — יקריבו.

אבל אם לא הקטירו הכהנים את הקטרת בבקר בזדון — אף אותם כהנים יקטירו את קטורת בין הערבים, שבזה אין קונסים אותם, ומדוע? שכיון שהקטרת הקטורת לא שכיחא [אינה מצויה] כהקרבת התמיד (שהוא קרבן עולה, הקרב לרוב), ומלבד זאת, יש בקטורת מעלה שהיא מעתרא [מעשירה] את מקטיריה, משום כך הריהי חביבא להו [חביבה עליהם, על הכהנים], ולא פשעי [ולא מתרשלים] בה.

ג שנינו במשנתנו שאמר ר' שמעון שקטורת שלא הוקטרה מחציתה בבוקר כולה היתה קריבה בין הערבים, ושלא כדעת חכמים שרק מחציתה היתה מוקטרת בערב. וטעם שיטתו זו: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים של בין הערבים וכו'. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדרך חינוכו של מזבח הזהב שהוא נעשה בקטרת הסמים של שחר! ומשיבים: הלכה זו במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה, שיש אומרים שחנוכת מזבח הזהב היא בהקטרת קטורת הסמים של ערב, ויש אומרים שחינוכו בהקטרת קטורת הסמים של שחר.

וכהצעה להכרעתה של מחלוקת זו, אמר אביי: מסתברא [מסתבר] לומר כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי בקטרת הסמים של בין הערבים היה נחנך מזבח הזהב, דכתיב [שכן נאמר] במזבח הזהב "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם" (שמות ל, ז-ח).

ומתוך דברי הכתוב שהטבת הנרות נעשית בבוקר, נלמד כי קדמה לה הדלקתם של שבעת נרות המנורה בין הערביים, שהרי אי לאו דעבד [אם לא שעשה] כבר הכהן הדלקה מאורתא [מהערב], הטבה (דישון הנרות, ניקויים מאפר הפתילות) בצפרא מהיכא [בבוקר מהיכן תבוא]?! ומכאן ראיה כי חינוך המנורה הינו בהדלקת בין הערביים. ומכאן נלמד כי אף חינוך מזבח הזהב נעשה בין הערביים (שהרי כרך הכתוב כאחד את חינוכם של מזבח הזהב והמנורה)!

ושואלים: ולשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי מזבח הזהב נחנך בקטרת הסמים של שחר, מנין לו? ומשיבים: גמר [למד] בהיקש מדרך חינוכו של מזבח העולה, מה להלן (שם, במזבח העולה) הריהו נחנך בהקרבת כבש התמיד של שחר ולא של בין הערביים — אף כאן, במזבח הזהב — הריהו נחנך בקטרת הסמים של שחר, ולא בקטורת של בין הערביים.

ד ועוד שנינו במשנתנו באופני חינוך כלי המקדש כי לא היו מחנכים את השלחן אלא בלחם הפנים שמסדרים עליו ביום השבת. ומקשים: אלא נסיק מכאן שסידור הלחם ביום חול — רק לענין איחנוכי [חינוך] הוא שלא מחנך [חונך] את השולחן, הא קדושי [הרי כי לענין קידוש] — הלחם הריהו מיקדיש [מוקדש] כשמסדר אותו על השולחן בחול?! והרי זה שלא כהלכה, שכן רק סידור הלחם ביום השבת הוא המקדש את הלחם!

ומשיבים: היא גופה [עצמה], את ההלכה הזו קא משמע לן [הוא, תנא משנתנו, משמיע לנו], שהן החינוך של השולחן, והן הקידוש של הלחם — בסידור הלחם על השלחן בשבת הוא. וכדקתני סיפא [כמו שהוא שונה בסוף משנתנו] בענין חינוכה של המנורה: ולא מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים, והרי בכלל חינוכה של המנורה אף קידושה. וכך הוא גם בענין חינוכו וקידושו של השולחן ולחם הפנים.

ה ומביאים עוד בדין הקטרת הקטורת מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בעניינה של הקטרה מסויימת (שיתברר טיבה להלן) שיש בה כמה צדדי ייחוד: זהו קטרת שעלתה לאדם יחיד, ולא לציבור, המביא כרגיל את הקטורת, והוקטרה על מזבח החיצון, ולא על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, כקטורת הרגילה, והקטרתה לא הותרה לדורות, אלא הוראת שעה היתה, שלא הותר לעשות כן אלא באותו זמן בלבד. ובתחילה מבררים: היכא [היכן, באיזו קטורת] נאמרו הדברים הללו? אמר רב פפא: מדובר בקטורת שהביא עימו כל אחד מן הנשיאים (נשיאי שבטי ישראל) בזמן חנוכת המשכן במדבר (כנאמר בקרבנו של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה המקריב הראשון "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". במדבר ז, יד. וכן בקרבנותיהם של שאר הנשיאים), והוקטרה קטורת זו על המזבח החיצון.

ומקשים: מן הנאמר בברייתא שהוראת שעה היתה הקרבה זו, אין אנו למדים אלא שכרגיל (שלא בהוראת שעה) קטורתו של יחיד דווקא על מזבח החיצון הוא שלא מקטירים אותה, הא [הרי] מכאן נסיק שעל מזבח הפנימי — מקריב אותה. ותו [ועוד]: מן הנאמר בברייתא שבהוראת שעה היתה הקטרה זו, נלמד שכרגיל על מזבח החיצון דווקא יחיד הוא שלא מקטיר קטורת, הא [הרי] מכאן נסיק שציבור מקרבו [מקריבים] קטורת על מזבח החיצון.

ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת שלא כשני דיוקים אלה. שכן שנינו בה: יכול יהא הדין שיחיד מתנדב קטורת למקדש ומביא, כיוצא בה בקטורת הנשיאים שבאה בנדבה, וקורא אני בה בנדבה זו, כמו בשאר נדבות, את הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד)? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) במזבח הפנימי "לא תעלו עליו קטרת זרה" (שמות ל, ט). הרי איפוא שאין היחיד מקטיר קטורת על המזבח הפנימי, שלא כדיוק הראשון בדברי הברייתא!

ועוד שנינו בה בהמשך אותה ברייתא: יכול לא יהא כן הדין אלא רק ביחיד המביא קטורת, וטעם הדבר: שהרי אין היחיד מביא חובתו כיוצא בה, שהרי אין עליו שום קרבן חובה של קטורת,