א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינם של שני כבשי העצרת ושתי הלחם הבאים בחג השבועות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שני כבשי העצרת אין מקדשין את שתי הלחם אלא בשחיטה של הכבשים וזריקת דמם על המזבח.

ומסבירים כיצד — אם שחטן את כבשי העצרת לשמן, ולאחר מכן עמד וזרק את דמן על המזבח לשמן — הרי קדש בכך הלחם, ומותר באכילה. שחטן שלא לשמן וזרק את דמן שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם. שחטן לשמן ואולם זרק את דמן שלא לשמן — הלחם קדוש ואינו קדוש, אלו דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם (בכל מקרה) הלחם אינו קדוש עד שישחוט אותם לשמן ויזרוק את דמן לשמן.

ומבררים את שיטותיהם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון: מאי טעמא [מה הטעם, מקור שיטתו] של רבי הסבור ששחיטת הכבשים בלבד היא המקדשת את הלחם?

— דכתיב [שכן נאמר] באיל הנזיר המובא ביום מלאת ימי נזירותו "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" (במדבר ו, יז), ומכתוב זה למדים כי עשיית הזבח (שחיטה) מועילה אף ללחמים הבאים עם הקרבן ("על סל המצות"), ולמימרא [ולומר] לנו מכאן כי השחיטה מקדשא [היא המקדשת] את הלחם. וכן שחיטת כבשי העצרת מקדשת את שתי הלחם הבא עמם, שכן נלמד דין קדושת שתי הלחם מדין לחמי נזיר.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שהשחיטה והזריקה גם יחד הן המקדשות, מאין הוא למד את שיטתו זו? — מן הנאמר בכתוב זה "ואת האיל יעשה" — להורות שאין הלחמים מתקדשים אלא עד שיעשה באיל את כל עשיותיו, השחיטה והזריקה.

ושואלים: ורבי נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "יעשה", שמשמע ממנו שאין הלחם מתקדש עד שתיעשנה כל עשיותיו של האיל ובכלל זה הזריקה? והשיב רבי: אי כתיב [אם היה כתוב] "זבח יעשה" — הייתי אומר כדקאמרת [כמו שאתה אומר], שמשמעות הכתוב שישחט ויעשה פעולה נוספת, שהיא הזריקה ("זבח יעשה") על מנת שיתקדש הלחם. ואולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] בכתוב זה "יעשה זבח" — משמע הדברים: במה (מה) יעשה כדי שתחול קדושה על הלחם? — בזביחה.

ושואלים לצד האחר: ור' אלעזר בר' שמעון, הכתיב [הרי נאמר] "זבח" שמשמע ממנו כי השחיטה כשלעצמה מקדשת מקדשת את הלחם? והשיב ר' אלעזר בר' שמעון: הפסוק ההוא [אותו] הכתוב "זבח שלמים לה' על סל המצות" מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכמו שאמר ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: הכל מודים, ואף ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שאין השחיטה כשלעצמה מקדשת את הלחם, שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה.

ב שנינו בברייתא שלשיטת רבי, אם נשחט איל הנזיר לשמו ואולם דמו נזרק שלא לשמו, הרי הלחם "קדוש ואינו קדוש". ובענין זה שואלים: מאי [מה פירוש] "קדוש ואינו קדוש"? אביי אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו גמור בקדושתו. רבא אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו ניתר על ידה לאכילה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל הלכתי יש ביניהם], בין אביי ורבא, שהרי הכל מודים שאין הלחם מותר לאכילה בשחיטה זו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין מיתפס [התפסה, חלות קדושה] על דמי פדיונו של לחם זה, שלשיטת אביי האומר שאין הלחם קדוש קדושה גמורה — גם לא תפיס [לא תופס, חלה] קדושה על דמי פדיונו. ואילו לשיטת רבא האומר שהלחם קדוש קדושה גמורה (אלא שאינו מותר באכילה) — תפיס [תופס] דין קדושה על דמי פדיונו.

ומקשים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטת רבא האומר בפירוש דברי רבי שהתקדש הלחם בקדושה גמורה, היינו [זהו] ההבדל דאיכא [שיש] בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון. אלא לשיטת אביי האומר שלדברי רבי לא התקדש הלחם קדושה גמורה, מאי איכא [מה ההבדל להלכה שיש] בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין איפסולי [שיפסל] הלחם ביוצא מן העזרה לאחר שחיטה. שכן לדעת רבי הסבור שהתקדש הלחם — נפסל הלחם ביציאתו. ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שלא קידשה השחיטה את הלחם — לא נפסל הלחם ביציאתו זו (שהרי עדיין לא התקדש).

ג ועוד בענין מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדין קדושת שתי הלחם בשחיטת ובזריקת כבשי העצרת, בעא מיניה [שאל אותו] ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — אותו הלחם מהו דינו באכילה?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] הועלתה בעיה זו? שכן אי [אם] הועלתה הבעיה אליבא [לפי שיטתו] של ר' אלעזר בר' שמעון — אין לבעיה זו מקום, שכן האמר [הרי אמר] ר' אלעזר בר' שמעון כי זריקה היא דמקדשא [שמקדשת] את הלחם, ואם לא נזרק הדם לשמו, ברור שלא התקדשו הלחמים, ואין היתר לאוכלם. ואי [אם] הועלתה הבעיה אליבא [לפי שיטתו] של רבי — גם כן אין מקום לבעיה זו, שהרי בין להסברו של אביי את דברי רבי (האומר שבמקרה זה הלחם הריהו "קדוש ואינו קדוש"), ובין להסברו של רבא — הלחם הריהו אמנם קדוש ואולם אינו ניתר באכילה הוא!

אלא צריך לומר שהבעיה היא אליבא דהאי תנא [לפי שיטתו של תנא זה], דתני אבוה [שכן שנה אביו] של ר' ירמיה בר אבא ברייתא זו: שתי הלחם שיצאו אל מחוץ לעזרה בין השחיטה של הכבשים לזריקה של דמם, וזרק הכהן את דמן של הכבשים במחשבה לאכול את הלחם ואת הכבשים חוץ (מעבר) לזמנן המותר, ובכך נתפגלו הכבשים ואסורים באכילה. ואולם נחלקו חכמים בדינו של הלחם. שר' אליעזר אומר כי אין בלחם משום איסור פיגול, ואילו ר' עקיבא אומר כי יש אף בלחם, ולא רק בכבשים, משום איסור פיגול.

ובהסבר מחלוקתם זו של ר' אליעזר ור' עקיבא אמר רב ששת כי הני תנאי [אלה התנאים], הן ר' אליעזר והן ר' עקיבא, כשיטתו של רבי סבירא להו [סבורים הם], שאמר שהשחיטה לעצמה מקדשא [מקדשת] את הלחם. ולדעת הכל התקדש לחם זה עם שחיטת הכבשים, וכשיצא אל מחוץ לעזרה היה כבר קדוש.

מיהו [ואולם] בדבר זה נחלקו: שר' אליעזר הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אמר ר' אליעזר שאין הזריקה מועלת (פועלת, מחילה דין) אלא לקדשים שבעזרה, ולא לקרבן היוצא מהעזרה. ולכך כאשר יצא הלחם אל מחוץ לעזרה לפני הזריקה, אין מחשבת הפיגול של הכהן בשעת זריקת הדם מחילה עליו דין פיגול. וכמו כן אף ר' עקיבא הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אמר ר' עקיבא כי הזריקה מועלת אף ליוצא, ולכך מחשבת הפיגול שחשב הכהן מחילה דין פיגול אף על הלחם שיצא מהעזרה.