שאם כבר הוזקקו (נוצרה זיקה) בין זה לזה שהובאו שניהם יחד, ואחר כך אבד אחד מהם, הלחם או הכבשים — שמעכבין הם זה את זה, ושוב אי אפשר להקריב את זה שנותר, שנדחה מהקרבה אחר שאבד חבירו. ומסביר ר' יוחנן: איזה מעבודות הקרבן הוא הקובע את הזיקה שלהן? השחיטה, שאם היה לחם בשעת השחיטה — התקדשו בכך שניהם כאחד. ומעתה אם אבד אחד מהם — אף חבירו הריהו כאבוד, וילך לבית השריפה.

א ועוד בענין זה של זיקת הלחם והכבשים מביאים מה שאמר עולא כי בעו [שאלו, עוררו בעיה] חכמים במערבא [בארץ ישראל]: האם התנופה הנעשית בכבשים קודם שחיטתם ובלחם עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ואם אבד אחד מהם נפסל חבירו בכך, או מעשה התנופה עצמו עדיין אינו עושה זיקה ביניהם?

ומקשים: מה בעיה היא זו, פשוט ליה [פתור אותה] מדברי ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ומכלל הדברים אתה למד כי מעשה התנופה הקודם לשחיטה אינו עושה זיקה!

ודוחים: מדברי ר' יוחנן אי אפשר לפתור את הבעיה, שכן בדבריו אלה של ר' יוחנן גופא קא מיבעיא ליה [עצמו נשאלה להם], שבכך הסתפקו: האם מיפשט פשיטא ליה [היה פשוט לו] לר' יוחנן שרק מעשה השחיטה הוא העושה את הזיקה שבין הלחם והכבשים, ואילו מעשה התנופה הקודם לו אינו עושה זיקה. ומשום כך הזכיר ר' יוחנן בדבריו דווקא את מעשה השחיטה כמי שעושה זיקה. או דלמא [שמא] במעשה השחיטה פשיטא ליה [היה פשוט לו] שעושה זיקה, ואילו בענין מעשה התנופה מספקא ליה [היה מסופק לו], ולכך הזכיר בדבריו דווקא את השחיטה, שרק בה יש ודאות לענין הזיקה. ומסכמים כי לא נפתרה בעיה זו, ולכך תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר חנינא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] הכתוב בכבשים ובלחם "קדש יהיו לה' לכהן" — בתר [אחר] התנופה כתיב [נאמר] הדבר, ובכל זאת פליגי [נחלקו] בן ננס ור' עקיבא מי הוא זה המעכב את חבירו, הרי שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם!

השיב לו רב הונא בנו של רב יהושע לר' יהודה בר חנינא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שמתוך שהפסוק מדבר אחר התנופה ראיה לכך שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם, אלא השחיטה היא היוצרת זיקה זו, האם הפסוק הזה מדבר דווקא בתר [אחר] תנופה ולא בתר [אחר] שחיטה?! והרי נאמר בו שניתנים הם לכהן, ואין נתינה זו אלא לאחר שחיטה, וכיצד אם כן נחלקו בן ננס ור' עקיבא בכתוב זה?

אלא על כרחך מאי אית לך למימרא [מה יש לך לומר] בפירוש הכתוב "יהיו לה' לכהן", כי מעיקרא קאי [מתחילה, לראשיתו של הדבר הוא עומד], ובשלב הקודם לשחיטה, ומאי [ומה פירוש] "קדש יהיו לה' לכהן"? דבר שסופו להינתן לכהן. הכא נמי [כאן גם כן] יתכן לומר שבשלב הקודם אף לתנופה הכתוב מדבר, וכוונתו לומר: דבר שסופו להינתן לכהן. ונותרה איפוא המסקנה כי בעיה בלתי פתורה היא האם אף התנופה יוצרת זיקה בין הלחם והכבשים.

ב למעלה הובאו דבריו של ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים. ושואלים על כך: והאם השחטה עושה זיקה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בדינם של לחמי התודה (הלחמים הבאים עם קרבן התודה), שאם עד שלא (בטרם) שחטה לבהמת קרבן התודה נפרס (נחתך) אחד מלחמה ונפסלו בכך כל לחמי התודה — יביא לחם אחר ושוחט את בהמת התודה.

ואולם אם מש כבר שחטה נפרס לחמה, ומעתה שוב אין אפשרות להביא לחמים אחרים תחת לחם זה (שהרי כבר נשחט הקרבן, ואין הלחמים מתקדשים אלא בשחיטתו של הקרבן) — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול.

ואם נפרס הלחם לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, והרי לא נפסלו הלחמים בכך (שכן נפרס הלחם לאחר שכבר התקדש בשחיטה ונזרק הדם כדינו) — הריהו תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם השלם ולא מן הלחם הפרוס, ותרומת ארבעת הלחמים הללו היא על כל הלחם, על השלם ועל הפרוס שבהם.

ובדומה לשלושת האופנים הללו בלחם שנפרס, כן הוא בלחם שיצא אל מחוץ לחומת העיר ירושלים: שאם עד שלא שחטה לבהמת הקרבן יצא לחמה אל מחוץ לחומה — לא נפסל בכך הלחם (שהרי טרם התקדש), ולכך מכניסה חזרה פנימה, ושוחט את בהמת הקרבן.

ואם מששחטה יצא לחמה אל מחוץ לחומת ירושלים, ונפסל בכך הלחם — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול. ואם יצא חלק מהלחם אל מחוץ לחומת ירושלים רק לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, ונאסר בכך הלחם היוצא לאכילה — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן ממה שנמצא עדיין בפנים ומותר באכילה, ומתייחסת נתינה זו אף על הלחמים שבחוץ.

וכמו כן בדומה לשלושת האופנים הללו בפריסת וביציאת הלחם, כן הוא בטומאת הלחם, שאם עד שלא שחטה נטמא לחמה — מביא לחם אחר, ושוחט את בהמת הקרבן. ואם מששחטה נטמא לחמה — הדם יזרק, והבשר יאכל, ואף ידי נדרו יצא בכך, וטעם הדבר: לפי שהציץ מרצה על הטמא, אבל הלחם עצמו שנטמא הריהו פסול, שאמנם הציץ מרצה אבל אינו עושה אותו טהור.

ואם נטמא הלחם לאחר שכבר נזרק הדם — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם הטהור ומתייחסת נתינה זו אף על הלחם הטמא. ומעתה יש לשאול:

אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ששחיטה עושה זיקה בין הזבח והכבשים (ובדומה לכך, בין קרבן התודה ולחמיו), ולכך אם אבד האחד — אף חבירו נפסל, ועובר לבית השריפה. אם כן, נאמר כך גם בדינם של קרבן התודה ולחמיו, שכיון שכבר הוזקקו זה לזה הקרבן ולחמיו בשחיטה, אם כן כאשר איפסיל ליה [נפסל לו] הלחם (שנפרס או שיצא או שנטמא) לאחר השחיטה — תיפסל נמי [גם כן] התודה עמו, שהרי הוזקקו זה לזה ולא ייזרק דמה ואף בשרה לא ייאכל. ואילו בברייתא שנינו שאין הקרבן נפסל!

ומשיבים: אין להקשות מדין התודה, שכן שאני [שונה] הוא קרבן התודה, דרחמנא קרייה [שהתורה קוראת לו] "שלמים" ("זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג), לומר שדין התודה כדין השלמים: מה שלמים קרבים בלא לחם, אף תודה יש והיא קרבה גם בלא לחם, שאינה נפסלת להקרבה אם נפסל לחמה.

ג ועוד באותו ענין, אמר ר' ירמיה: אם תמצא לומר בפתרון הבעיה של חכמי ארץ ישראל, כי אכן התנופה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, הרי אם כן אם אבד הלחם,