והגדול, אדם מבוגר, יוצא בה דרך עראי לשוק, ואינו מתבייש בבגד קטן כל כך — הרי היא חייבת בציצית, אבל טלית שאין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בה עראי — פטורה מציצית, ומוסיפים: וכן לענין כלאים.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, מאי [מה פירוש] וכן לענין כלאים? אילימא [אם תאמר] וכן לענין איסורא [איסור] של כלאים, שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, אף על פי שגדול יוצא בה עראי אין חייבים עליה משום כלאיים — והא אנן תנן [והרי אנו שנינו]: אין עראי בכלאים! ובתשובה לכך

אמר רב נחמן בר יצחק: מהו "וכן לענין כלאים" — וכן לענין סדין פשתן בציצית, שאם הקטן מתכסה בו ראשו ורובו — מותר להטיל בו ציצית, ואין בכך משום איסור כלאים. אבל אם אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו והוא פטור — אסור להטיל בו ציצית, משום כלאיים. ואם כן, לא ניתן לפרש את דברי שמואל, שטלית פטורה אין בה משום כלאיים בטלית שאין בה שיעור!

אלא מאי [מה פירוש] טלית פטורה אין בה משום כלאיים — שהטיל תכלת למוטלת, לטלית שכבר יש בה ציציות, לומר שלמרות שאין צורך בציציות אלו — אין בכך משום איסור כלאיים, אם היתה הטלית (או חוטי הלבן) עשויה פשתן.

ושואלים: והא [והרי] כבר אמרה ר' זירא חדא זימנא [פעם אחת], שאם הטיל למוטלת — כשרה! ומשיבים: שתי ההלכות הללו לא נאמרו לחוד, אלא חדא מכלל דחבירתה איתמר [אחת מכלל חבירתה נאמרה] כלומר, ר' זירא אמר הלכה אחת, ומכאן הסיקו בשמו את האחרת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: טלית כפולה, וכגון שהיתה ארוכה במיוחד וקיפלוה לשתים, חייבת בציצית במקום הכפל, ור' שמעון פוטר, שאין זו כנף הבגד. ושוין החכמים ור' שמעון, שאם כפלה ותפרה — שחייבת.

ותוהים: תפרה, פשיטא [פשוט] שחייבת! ומשיבים: לא צריכא דנקטה בסיכי [לא נצרכה אלא במקרה שחיבר אותה בסיכות] ולא בתפירה ממש, שבכל זאת היא נחשבת כתפורה לענין זה.

מסופר, רבה בר הונא איקלע לבי [נזדמן לביתו] של רבא בר רב נחמן, חזייה דהוה מיכסי [ראה אותו שהיה מכוסה] בטלית כפולה ורמי ליה חוטי עילוי כפילא [והיו מוטלות ציציות על מקום הכפל], איפשיטא [נפתחה] הטלית ואתא חוטא וקם להדי רישיה [וכך בא החוט, מקום הציציות, ועמד כנגד ראשו], שהטלית היתה מונחת חציה לפניו וחציה לאחוריו.

אמר ליה [לו] רבה בר הונא: לאו היינו [אין זו] כנף דכתב רחמנא באורייתא [שכתב הקב"ה בתורה]! אתא [בא] רבא בר רב נחמן שדייה איכסי גלימא אחריתי [השליך אותה והתכסה בגלימה אחרת].

אמר ליה [לו] רבה בר הונא: מי סברת [האם סבור אתה] שהציצית חובת גברא [האדם] הוא? לא, חובת הטלית הוא, שמצוה לתת ציצית על כל בגד שיש לו לאדם, זיל רמי לה [לך והטל בה] ציציות כראוי.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה שלש אצבעות בלבד כבר היו מטילין בה תכלת, עוד לפני שהיתה ראויה ללבישה, ומכאן שהיא חובת הבגד! ודוחים: מכאן אין ראיה, שאני [שונה] חסידים, דמחמרי אנפשייהו [שמחמירים על עצמם], אבל אין להוכיח מכאן על חובת הכלל.

ומעירים: ופליגא דמלאכא [וחלוק הדבר הזה על מה שאמר המלאך], דמלאכא אשכחיה [שהמלאך מצא] את רב קטינא דמיכסי סדינא [שהוא מכוסה בסדין פשתן] שפטור מציצית, אמר ליה [לו]: קטינא, קטינא! אם תלבש סדינא בקייטא [סדין בקיץ] וסרבלא בסיתוא [וסרבל בחורף], מעין מעיל כמו שלנו, שיש לו רק שתי כנפיים, והוא פטור מציצית, ציצית של תכלת מה תהא עליה? הרי בסוף נמצא שאינך לבוש בציצית כלל!

אמר ליה [לו] רב קטינא: ענשיתו [וכי עונשים אתם] גם על ביטול מצות עשה? אמר ליה [לו] המלאך: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן [בזמן שיש כעס ומידת הדין מתוחה עונשים אנו] גם על דבר כזה.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שציצית חובת גברא [האדם] הוא — היינו דמחייב דלא קא רמי [משום כך הוא שמתחייב בזמן ריתחה על שאינו מטיל ציצית בבגדו], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שחובת טלית הוא — במקרה של סדין הא לא מיחייבא [הרי אינה מחוייבת]!

ומשיבים: אלא מאי [מה] אתה אומר, שחובת גברא [האדם] הוא? נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי [גם אם אמנם חייבה אותו התורה להטיל ציצית כאשר הוא מכוסה] בטלית שהיא בת חיובא [חיוב], כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא [כאשר הוא מכוסה בטלית שאינה בת חיוב], מי חייביה רחמנא [האם חייבה אותו התורה]?

אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו] המלאך: טצדקי למיפטר נפשך [תחבולות מוצא אתה לפטור את עצמך] מהציצית?

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא, בגדים שאינו לבוש בהם, אלא הם מונחים בקופסה לשימוש לשעת הצורך — חייבין בציצית, מפני שהיא חובת הבגד. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו כלומר, בטלית שהכין לו לתכריכים, שהיא פטורה מן הציצית, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב) אמר רחמנא [אמרה התורה], האי לאו לאיכסויי עבידא [וזו איננה עשויה להתכסות בה].

ומעירים: בההיא שעתא [באותה שעה] שקוברים אותו ודאי רמינן ליה [מטילים בו] ציציות בתכריכים, משום "לעג לרש חרף עשהו" (משלי יז, ה), שאם לא נעשה כן ייראה הדבר כלעג למת, כאילו אומרים לו: עכשיו פטור אתה מן המצוות.

ב אמר רחבה אמר ר' יהודה: טלית שנקרעה באחת מכנפיה, אם היה הקרע חוץ לשלש אצבעות מקצה הבגד — יחזור ויתפור ואין בכך חשש. אבל אם נקרעה בתוך שלש אצבעות — לא יתפור, שיש לחשוש שמא ישתמש בחוטי התפירה לציצית, ויש בכך משום "תעשה ולא מן העשוי".

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: טלית שנקרעה, חוץ לשלש — יתפור, לדעת הכל. נקרעה תוך שלש — ר' מאיר אומר: לא יתפור, וחכמים אומרים: יתפור.

ושוין ר' מאיר וחכמים, שלא יביא אפילו אמה על אמה של בגד ממקום אחר ובה תכלת (ציצית), ותולה בה בטלית קיימת, שהרי צריך להטיל את הציצית על כנף הבגד. אבל שוין, שמביא תכלת ממקום אחר כלומר, שמתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה בטלית זו,