בלאו של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא), כלומר, רק דבר שחכמים אסרוהו נדחה מפני כבוד הבריות, אבל לא איסור של תורה, וצריך הייתי להוריד את טליתי מעלי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] סוגיה זו באופן אחר: מהתם [משם] במקום שבו נפסקה הקרן של הטלית של מר בר רב אשי אמר ליה [לו] רבינא שנפסקה, ואמר ליה [לו] מר בר רב אשי: מאי דעתיך, למישדייה [מה דעתך, שאזרוק אותה, את הטלית מעלי]? והאמר מר [והרי אמר החכם]: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה! ומקשים: והא תרגומה [והרי תרגם אותה] רב בר שבא קמיה [לפני] רב כהנא שמדובר שם בלאו של "לא תסור" ולא באיסור טלטול ברשות הרבים, שהוא מן התורה! ומתרצים: הכא נמי [כאן גם כן] אינו אסור מן התורה, כי המקום שהיו בו לא היה רשות הרבים ממש, אלא כרמלית דרבנן [שאסורה מדברי סופרים] היא.

א משנה התכלת שבציצית אינה מעכבת את הלבן, שגם אם אין לו תכלת נותן חוטי לבן, וכן הלבן אינו מעכב את התכלת. תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ואם אין לו של יד מניח של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד.

ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "וראיתם אתו" (במדבר טו, לט) — מלמד שהתכלת והלבן מעכבין זה את זה, אלו דברי רבי, וחכמים אומרים: אין מעכבין.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי? כיצד הוא למד מכאן? דכתיב [שנאמר]: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "ציצית" היא חוטי הלבן, וכמו שדרשו חכמים "ציצית הכנף" — הציצית ממין כנף, כלומר, כצבע הבגד, שהוא לבן בדרך כלל, וכתיב [ונאמר]: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ואמר רחמנא [ואמרה התורה] על שניהם יחד: "וראיתם אותו" בלשון יחיד, ללמד שאינו יוצא ידי חובתו עד דאיכא תרוייהו בחד [שישנם שניהם כאחד].

ורבנן [וחכמים] הסבורים שאינם מעכבים זה את זה, מה הם אומרים? "וראיתם אותו" — כל חד לחודיה [אחד לעצמו] משמע, שמצוה בכל אחד ואחד מהם לעצמו.

ואם כן, האם לימא [נאמר] שמשנתנו האומרת שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, היא שלא כשיטת רבי? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבי, לא נצרכא המשנה אלא לענין לקדם, לומר, שאף שצריך להקדים את הלבן לתכלת — אין זה מעכב.

דתניא [ששנויה ברייתא]: מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן — יצא, אלא שחיסר מצוה. ושואלים: מאי [מה פירוש] חיסר מצוה?