ש"על העצים" כתיב [נאמר], ולא בצידם,

כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך השאלה] הרי זה אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] במשנה להלן (מנחות צו,א) בענין בזיכים של לחם הפנים ש"על" משמעו בסמוך, מאי [מהו]? הכא נמי [כאן גם כן] נאמר "על העצים" — בסמוך לעצים, או דלמא [שמא] כאן שנאמר: "על העצים אשר על האש" יש לפרש "על העצים" דומיא [בדומה] למה שנאמר "על המזבח", מה התם [שם] על המזבח ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] על העצים ממש? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולפיכך תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה הקומץ מיעוטו מעכב את רובו, שאם חסר כל שהוא — פסול. עשרון עשירית האיפה סולת שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו. היין שמביאים לנסכים מיעוטו מעכב את רובו. לוג השמן שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו.

הסולת והשמן של המנחה מעכבין זה את זה. הקומץ והלבונה שנותנים על המנחה, שצריך להקטיר את שניהם, מעכבין זה את זה.

ב גמרא ביחס למה ששנינו שהקומץ מיעוטו מעכב את רובו, מבררים: מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין]? אמר קרא [המקרא]: "מלא קמצו" תרי זימני [שתי פעמים], במנחת נדבה (ויקרא ב, ב) ובמנחת חוטא (שם ה, יב), וכל ששנה עליו הכתוב — מעכב.

ומה ששנינו: עשרון המנחה מיעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא [מה הטעם]? אמר קרא [המקרא]: "וקמץ הכהן מסלתה" (שם ב, ב) — מן הסולת שהיתה בה מתחילה, ללמד שאם חסרה כל שהוא — פסולה.

ומה ששנינו: היין של הנסכים מיעוטו מעכב את רובו, נלמד ממה שנאמר בפרשת הנסכים: "ככה יעשה" (במדבר טו, יא), להדגיש: כך ולא פחות מכך.

ומה ששנינו שהשמן של המנחה מיעוטו מעכב את רובו, השמן של מנחת נסכים נלמד ממה שנאמר: "ככה" (שם), ושל מנחת נדבה — ממה שאמר קרא [המקרא]: "ומשמנה" (ויקרא ב, ב), מן השמן שהיה בה, ללמד שאם חסר כל שהוא — פסולה.

ומה ששנינו שהשמן והסולת מעכבין זה את זה נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה" (שם), ללמד שיש צורך בשניהם יחד, ושוב חזר על כך הכתוב במנחת העומר: "מגרשה ומשמנה" (שם טז), הרי שנה על כך הכתוב לעכב.

ומה ששנינו: הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (שם ב), ושוב נאמר במנחת חוטא: "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" (שם ו, ח), ללמד שהם מעכבים זה את זה.

ג משנה שני שעירי יום הכפורים, השעיר לה' והשעיר לעזאזל, מעכבין זה את זה, שאין עושים עבודתו של האחד בלא האחר. שני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם מעכבין זה את זה. שתי חלות, שתי הלחם שמביאים בעצרת מעכבות זו את זו.

שני סדרין של לחם הפנים מעכבין זה את זה. שני בזיכין של לבונה של לחם הפנים מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה.

שני מינים של לחם שבקרבן נזיר, חלות ורקיקים (במדבר ו, טו), שלשה מינים שבפרה האדומה, ששורפים עמה עץ ארז ואזוב ושני ותולעת (שם יט, ו), וארבעה מיני לחם שבתודה, חלות ורקיקים, רבוכה וחמץ (ויקרא ז, יב), וארבעה מינים שבלולב, לולב, אתרוג, הדס וערבה (שם כג, מ), וארבע מינים שבמצורע שהוא נטהר על ידם, עץ ארז ואזוב ושני תולעת וציפורים (שם יד, ד) — מעכבין זה את זה.

שבעה הזאות שבפרה אדומה, שמזה הכהן מדמה כנגד פתח אהל מועד (במדבר יט, ד), מעכבות זו את זו. שבע הזיות שעל בין הבדים בפר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא טז, יד-טו), וכן ההזיות שעל הפרכת, ושעל מזבח הזהב ביום הכיפורים, ובשאר כל החטאות הנעשות בפנים — מעכבות זו את זו.

ד גמרא ומביאים את המקור לדינים שבמשנתנו. שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה — שנאמר בעבודת יום הכיפורים חוקה ("והיתה לכם לחקת עולם". ויקרא טז, כט), וכל מקום שנאמר חוקה הוא לעכב.

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה — שנאמרה בהם לשון הויה ("קדש יהיו". שם כג, כ), וכל לשון הויה היא לעכב, לומר שכך יהיה ולא אחרת. שתי חלות של עצרת מעכבות זו את זו — שנאמרה בהן הויה ("סלת תהיינה". שם יז).

שני סדרין של לחם הפנים — שנאמרה בהם לשון חוקה ("חק עולם". שם כד, ט), וכן שני בזיכין — מחוקה האמורה שם, וכן הסדרין והבזיכין — מחוקה האמורה שם.

שני מינים שבנזיר — דכתיב [שנאמר] בנזיר: "כן יעשה על תורת נזרו" (במדבר ו, כא), להדגיש: דווקא כך יעשה. שלשה מינים שבפרה — שנאמרה בה חוקה ("זאת חקת התורה". שם יט, ב).

ארבעה מינים שבתודה — דאיתקש [שהוקשה] לנזיר, דכתיב [שנאמר] בתודה: "על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג), ואמר מר [החכם]: "שלמיו" — לרבות שלמי נזיר, וכבר למדנו בנזיר שהמינים שבו מעכבים זה את זה.

וארבעה מינים שבמצורע מעכבים זה את זה — דכתיב [שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצרע" (ויקרא יד, ב), ולשון הויה היא לעכב. ומה ששנינו: וארבעה מינים שבלולב שמעכבים זה את זה, נלמד מה שנאמר בהם "ולקחתם" (שם כג, מ), ודורשים מלה זו במשמעות לקיחה תמה, שלימה.

ה אמר רב חנן בר רבא: לא שנו שארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה אלא במקרה שאין לו את כל ארבעה המינים, אבל יש לו את כל הארבעה — אין מעכבין, ויוצא ידי חובתו גם אם נוטל כל אחד בפני עצמו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות — לולב (של תמר) ואתרוג, ושנים מהם אין עושין פירות — הדס וערבה, העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת;

וכן ישראל בהרצאה, כאשר הם מתרצים לפני המקום בתפילה ותענית, אינם נענים עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), לומר שבזמן שהם באגודה אחת הם מיוסדים בארץ. הרי שאין יוצאים בנטילת ארבעה מינים עד שיהיו אגודים כאחד!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד — כשר; ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? ומשיבים: גמר [שהוא לומד] בגזירה שוה קיחה קיחה מאגודת אזוב שבפסח מצרים, שנאמר שם: "ולקחתם אגודת אזוב" (שמות יב, כב), ובארבעה מינים נאמר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וכו' (ויקרא כג, מ),

מה להלן באגודה — אף כאן באגודה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? ומשיבים: לא גמרי [הם אינם למדים] גזירה שווה זו של קיחה קיחה.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנויה בברייתא]: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר, כמאן [כשיטת מי]? אי [אם] תאמר כשיטת ר' יהודה, אם לא אגדו אמאי [מדוע] כשר בדיעבד? הרי הוא אומר שפסול! אי רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] מאי [מה, איזו] מצוה יש בכך? הרי אינם לומדים גזירה שווה של קיחה קיחה!

ומשיבים: לעולם שיטת רבנן [חכמים] היא, ומאי [ומה] מצוה יש כאן? משום "זה אלי ואנוהו" (שם טו, ב), שיש לעשות את המצוות בצורה נאה, ומשום כך ראוי ליטול את ארבעת המינים כשהם אגודים יחד.

ו ושבים לדין משנתנו. מה ששנינו: שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו, נלמד ממה שנאמרה בפרה אדומה לשון חוקה (במדבר יט, ב).

ומה ששנינו: שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו; הזאות של יום הכפורים — שהרי כתיב [נאמר] בעבודת יום הכיפורים לשון חוקה (ויקרא טז, כט).

הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב של פר כהן משוח ושל פר העלם דבר של ציבור, ושל שעירי עבודה זרה — כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], מה שנאמר בפר העלם דבר של ציבור (שם ד, כ): "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת" של כהן משיח (שם ד, ג— יב) מה תלמוד לומר? אין בכך צורך, שהרי ממילא חזרה התורה על כל הפרטים האמורים שם! אלא נאמר כדי לכפול את הציווי בהזאות, ללמד