והניחו בביסא (כלי), ואין חלקיו נוגעים זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן (כלומר אדם שטבל באותו יום מטומאתו, ולא שקעה עליו השמש, שהוא פוסל את הקדשים במגע), מהו הדין? האם נפסל גם חבירו או לא? והצדדים בשאלה: כי תנן [כאשר שנינו במשנה] שכלי מצרף את מה שבתוכו לקדש, לענין קדשים המצויים בו, שאם נגע טבול יום במקצת נטמא הכל — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא דנגעי בהדדי [במקום שנוגעים זה בזה], אבל היכא דלא נגעי בהדדי [במקום שאינם נוגעים זה בזה] — לא, והטהור נשאר בטהרתו, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

אמר להו איהו [אמר להם הוא, רב כהנא]: מי תנן [האם שנינו] כלי מחבר את מה שבתוכו? כלי מצרף תנן [שנינו] — כל דהו [כל שהוא], בכל אופן, גם בלא מגע. ועוד שאלו בני ר' חייא את רב כהנא: אם הושיט חצי עשרון אחד נוסף לביניהן (בין שני חצאי העשרון שהיו בכלי), ונגע בו טבול יום, מהו? האם נטמאו גם האחרים?

אמר להו [להם]: רק מה שצריך לכלי — הכלי מצרפו, וכגון שני חצאי העשרון, שצריכים כלי כדי לקדשם. אבל מה שאין צריך לכלי, כגון אותו חצי עשרון שהושיט ביניהם — אין כלי מצרפו.

ועוד שאלו בני ר' חייא את רב כהנא: אם הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן באויר שבין שני חצאי העשרון, ולא נגע באחד מהם, מהו? האם נטמאו? אמר להו [להם]: אין לך דבר שמטמא מאוירו את מה שנמצא בו אלא כלי חרס בלבד.

הדר איהו בעא מינייהו [חזר הוא רב כהנא ושאל מהם] באותו ענין עצמו: שני חצאי עשרון בכלי אחד ואינם נוגעים זה בזה מהו לקמוץ מזה על זה? כשקומץ מחצי עישרון אחד, האם תעלה הקמיצה גם לחצי האחר? האם נאמר שצירוף של כלי דאורייתא [מן התורה הוא], ותחשב זו לקמיצה, או שצירוף כלי הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואין זו קמיצה, שהרי אין כאן עשרון שלם של מנחה?

אמרו לו: הלכה זו לא שמענו במפורש, אבל כיוצא בו שמענו, דתנן [ששנינו במשנתנו]: שני מנחות שלא נקמצו עדיין ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שמלבד התערובת נשאר מכל מנחה חלק שאינו מחובר לתערובת, וממנו יכול לקמוץ — כשירות, ואם לאו — פסולות;

כי [כאשר] יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה מיהא [על כל פנים] הן כשירות, ולכאורה, אמאי [מדוע] מועילה הקמיצה? והלוא הך דמערב הא לא נגע [חלק זה שמעורב במנחה האחרת הרי אינו נוגע] בחלק שמשם הוא קומץ! אלא מכאן שצירוף הכלי מועיל לקמוץ מזה על זה!

אמר רבא: יש לדחות את הראיה, דלמא [שמא] מדובר כאן בגושין המחולקין העשויין כמסרק כשיניים של המסרק, שאף שהן נפרדות זו מזו הרי הן מחוברות לבסיס. כלומר, חלקי המנחות שלא נתערבו, אף שהם ניכרים לעצמם — נשארו מחוברים לחלק המעורב, וכך יכול לקמוץ מהם על מה שנתערב. אבל אם לא היה כלל חיבור — שמא אין הכלי מצרף לענין קמיצה.

ושואלים: אם כן, כיון שהשאלה לא נפתרה מאי הוי עלה [מה היה עליה]? אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "והרים ממנו בקומצו" (ויקרא ו, ח) — כוונתו מן המחובר, שהקומץ צריך לבוא מן המנחה עצמה, שלא יביא עשרון מחולק בשני כלים ויקמוץ מאחד מהם על האחר. ונדייק מכאן: דווקא בשני כלים לא יקמוץ, הא [אבל] אם הביא בכלי אחד דומיא [בדומה] לשני כלים, וכגון שהם שני חצאי עשרון מחולקים בכלי אחד, ואינם נוגעים זה בזה — קמיץ [קומץ] מזה על זה.

אמר ליה [לו] אביי: דילמא [שמא] מה שנאמר שלא יביא עשרון בשני כלים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר שם]? כגון קפיזא בקבא [שחוקק כלי קטן בתוך כלי גדול], שיש בכלי שני חללים, ומחיצה (שאינה מגיעה עד שפת הכלי) מפרידה ביניהם, דאף על גב דעריבי מעילאי [שאף על פי שהם מעורבים מלמעלה], מעל גובה המחיצה, כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזא מתתא [שמפסיקה המחיצה של הכלי הקטן מלמטה] אינם מצטרפים כאחד.

ולדרך זו, הא [אבל] כלי אחד דומיא [בדומה] לשני כלים, שהוא מצרף מה שבתוכו, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון עריבתה של תרנגולין, שנותנים שם מים או אוכל, והיא מחולקת בחלקה העליון בלבד על ידי מחיצות, ובמקרה זה, אף על גב דמיפסקן מחיצתא הא נגיע [אף על פי שמפסיקות המחיצות הרי הוא נוגע] למטה. אבל הכא [כאן], בשני חצאי העשרון המצויים בכלי, דלא נגיע [שאינו נוגע] כלל, עדיין תיבעי לך [תישאל לך] השאלה, האם הכלי מצרף מה שבתוכו לענין קמיצה.

בעי [שאל] ר' ירמיה: צירוף כלי כלומר, כלי שמצרף שני חצאי עשרון המצויים בו (ואינם נוגעים זה בזה), ויש חיבור מים בין אחד מן החצאים לחצי עשרון אחר הנמצא מחוץ לכלי, ונגע טבול יום בחצי העשרון האחר המצוי בכלי, מהו? האם נטמא גם חצי העשרון שבחוץ?

ומפרטים: כי תנן [כאשר שנינו במשנה] שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, האם הני מילי דגואי [דברים אלה אמורים במה שנמצא בפנים], אבל לגבי דבראי [מה שבחוץ] — לא, למרות שהוא מחובר למה שבפנים, או דילמא [שמא] כיון דמחבר מחבר [שהוא מחובר לדבר שנטמא, הריהו מחובר], וגם הוא נטמא?

ואם תימצי [תמצא] לומר: כיון דמחבר מחבר [שהוא מחובר מחובר], אם היה מקרה כזה של חיבור מים וצירוף כלי, ונגע טבול יום בחצי עשרון שמבחוץ, והוא מחובר במים אל אחד החלקים שבפנים, מהו?

האם כי תנן [כאשר שנינו] שכלי מצרף, הני מילי [דברים אלה] אמורים במקרה שנגע בדבר מגואי [שמבפנים], שהצירוף מועיל לטומאה שבתוך הכלי, ומתוך שמצטרף אליו החלק האחר שבפנים — גם המחובר אליו מבחוץ נטמא, אבל כשנגע טבול יום בדבר שמבראי [מבחוץ] — לא מצרף הכלי את שני החלקים, ורק המחובר במים לחלק שבחוץ נטמא, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה]? שאלות אלה לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א בעי [שאל] רבא: מה ששנינו שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש בלא שיגעו זה בזה, הוא כאשר הטמא נוגע באחד מן החלקים, והחלק האחר מצוי באותה שעה בכלי. ואולם עשרון שחלקו בשני כלים, ונטמא אחד מהן, וחזר והניחו בביסא (בכלי) יחד עם האחר שלא נטמא, וחזר טבול יום ונגע באותו חלק טמא, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כבר שבע לו החלק שנטמא מה טומאה הראשונה, ושוב אינו מקבל טומאה, ולכן גם החלק האחר אינו נטמא מחמת צירוף הכלי, או לא?

אמר ליה [לו] אביי: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שדבר שבע ליה [לו] טומאה ואינו מקבל עוד טומאה נוספת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: סדין שהיה טמא