שלא יהו מכוונות (שוות בדיוק). בשלמא [נניח] לשיטת רבא כוונת הברייתא כי היכי דליהויין [כדי שיהיו] הללו אמות כלאים שוחקות והללו אמות סוכה עצבות. אלא לאביי קשיא [קשה]!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי, אימא [אמור, תקן] כך בנוסח הברייתא: אמת כלאים באמה בת ששה, ולא שאר האמות.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף] ברייתא זו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מצומצמות, הרי מכלל הדברים נלמד שתנא קמא כל אמות קאמר [אמר], ולא בכלאים בלבד!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי: ולאו מי איכא [והאם אין] רבן שמעון בן גמליאל דקאי כוותי [שעומד כשיטתי], אנא דאמרי [אני שאני אומר] דברי הרי הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.

ומעירים: לשיטת אביי ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא בדבר אמות גדולות וקטנות. אולם לשיטת רבא מי לימא [האם יש לומר] שמחלוקת תנאי [תנאים] היא?

ומשיבים: שאין הדבר הכרחי לשיטה זו, אמר [יכול לומר] לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא בא לחלוק על עיקרי דברי התנא הראשון אלא הא אתא לאשמועינן: [דבר זה בא להשמיענו]: אמת כלאים לא יצמצם, שאמה זו יש להקפיד בה שתהא שוחקת.

ומקשים: אם רק זאת בלבד רצה לומר, ולימא [ושיאמר]: "אמת כלאים לא יצמצם", ודבריו באמה בת ששה למעוטי מאי? [למעט את מה בא], לאו למעוטיה [האם לא למעט] אמת סוכה ואמת מבוי ששיעורן בחמשת טפחים בלבד?

ודוחים: לא, בא למעוטי [למעט] אמה יסוד של המזבח ואמה סובב של המזבח, שהכל מסכימים שהן נמדדות באמות קטנות בנות חמשה טפחים,

דכתיב [שנאמר]: "ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח" (יחזקאל מג, יג) ופירשו חכמים: "חיק האמה" — זה יסוד המזבח, "ואמה רחב" — זה סובב שבמזבח, "וגבולה אל שפתה סביב" — אלו הקרנות, "וזה גב המזבח" — מדבר במזבח הזהב שאף הוא נמדד באמות קטנות.

א כיון שדובר בשיעורין שונים מביאים מה שאמר ר' חייא בר אשי אמר רב: שיעורין של מצוות התורה, ודיני חציצין [חציצות] הפוסלים בטבילה ודיני מחיצין [מחיצות] והלכותיהן, כולם הלכה למשה מסיני.

ושואלים: וכי שיעורין הלכה למשה מסיני בלבד הם?! הלא דאורייתא [מן התורה] הוא! דכתיב [שכן נאמר]: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר:

חטה — ללמדנו שיעור לכדתנן [לכמו ששנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת (עיין ויקרא פרק יד) וכליו (בגדיו) מונחים על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו — הוא והם (הבגדים) טמאין מיד. אולם אם היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו — הוא טמא מיד, והן הבגדים, הסנדלים והטבעות טהורין עד שישהה בבית בכדי זמן אכילת פרס (חצי ככר). ופרס זה שיערו בפת חטין שזמן אכילתה קצר ולא פת שעורין. ומחשבים את זמן האכילה כשהאוכל מיסב ואוכל בליפתן. נמצא שיש שיעור בתורה הקשור בחטה דוקא.

שעורה — אף היא בסיס לשיעורים, דתנן [שכן שנינו]: עצם מן המת שגודלה כשעורה - מטמא במגע ובמשא, אבל אינו מטמא באהל, שאם היתה העצם בתוך בית, אין כל חלל הבית נטמא.

גפן — הוא השיעור כדי רביעית יין לנזיר, שהנזיר האסור בשתיית יין, לוקה אם שותה אותו.