רבנן סברי [חכמים סבורים]: הציץ מרצה על אכילות, על טומאת הנאכל לכהנים, וזריקת הדם כשרה לגמרי, ולכן החלה שלא נטמאה הותרה על ידה באכילה. ור' יהודה סבר [סבור], אין הציץ מרצה על אכילות, וכיון שזריקת הדם אינה כשרה לגמרי — לא הועילה להתיר את החלה הטהורה באכילה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: וכי רק משום כך חולק ר' יהודה על חכמים? והא [והרי] ביחס לעולין על המזבח שנטמאו, שלכל הדעות הציץ מרצה על העולין, וגם לדעת ר' יהודה, ופליגי [ובכל זאת חלוקים הם]!

דתניא [ששנויה ברייתא]: נטמא אחד מן הבזיכין של לחם הפנים, העומדים להקטרה על המזבח — ר' יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, כלומר, רשאי לטמא גם את הבזיך השני, ולהקטיר את שניהם על המזבח, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, והקרבת קרבן ציבור דוחה את הטומאה. וחכמים אומרים: הטמא יקרב בטומאתו, והטהור בטהרתו. משמע שאין המחלוקת תלויה בשאלה האם הציץ מרצה או לא!

ועוד, אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת שאין זה טעם המחלוקת, ממה ששנינו לענין פסח הנאכל בטומאה, ר' יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין — יעשו ישראל כולם את קרבן הפסח בטומאה, לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, והכא מאי [וכאן מה ענין] של הציץ מרצה איכא [יש]? והרי הציץ מרצה על טומאת הקרבן, ולא על טומאת המקריבים!

ועוד, האמר [הרי אמר] רבינא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת שאין זה טעם המחלוקת, ממה ששנינו במשנתנו: נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם, או אחת מן הסדרין של לחם הפנים, ר' יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

ואם איתא [אכן] המחלוקת היא האם ציץ מרצה על אכילות — "לפי שאין הציץ מרצה על אכילות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר ר' יוחנן: תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יהודה, מסורת היא בידו, שאין קרבן ציבור חלוק, ואם נטמא מקצתו נפסל כולו.

א משנה התודה מפגלת את הלחם שמביאים עמה, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד? אם שחט את התודה על מנת לאכול ממנה למחר — הרי היא עצמה וגם הלחם מפגלין, והאוכלם חייב כרת. אבל אם שחטה על מנת לאכול מן הלחם למחר — הלחם מפגל והתודה אינה מפוגלת.

וכן הכבשים של שתי הלחם של עצרת מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד? השוחט את הכבשים על מנת לאכול מהן למחר — הם והלחם מפוגלין, על מנת לאכול את הלחם למחר — הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין.

ב גמרא ביחס למה ששנינו שהתודה מפגלת את הלחם, שואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] משום מה שאמר רב כהנא, שאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו תודה? שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות" (ויקרא ז, יב), והסמיך "חלות" ל"תודה", ללמד שגם הן קרויות תודה,

אי הכי איפכא נמי [אם כך ההיפך גם כן] היה צריך להיות, שהמפגל בלחם מפגל גם בתודה! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי לחם איקרי [נקרא] אמנם תודה, אבל תודה לא איקרי [נקראה] לחם.

ושואלים: אלא הא דקתני [זו ששנינו]: הכבשים של שתי הלחם מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, לחם של שתי הלחם היכא אשכחן דאיקרי [היכן מצאנו שנקרא] כבשים? אלא לאו היינו טעמא [האם לא זהו הטעם] שהתודה מפגלת את הלחם ולא להיפך — מפני שהלחם בא בגלל התודה ואין התודה באה בגלל הלחם, שהתודה היא העיקר. וכן ביחס לכבשים ושתי הלחם, לחם בא בגלל הכבשים ואין כבשים בגלל הלחם.

ומעירים: וצריכי [וצריכים] שייאמרו ההלכות בשני המקרים, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בתודה, היינו אומרים כך: התם [שם] הוא דכי [שכאשר] מפגל בלחם לא מפגלא [מתפגלת] תודה — משום שלא הוזקקו זה לזה בתנופה, שאין צורך בלחם כדי לקיים בתודה מצות הנפה. אבל כבשים של שתי הלחם שהוזקקו זה לזה בתנופה, כי מניפים את הלחם יחד עם הכבשים בתנופה אחת — אימא [אמור] כי [כאשר] מפגל בלחם ליפגלי נמי [שיתפגלו גם כן] הכבשים, על כן צריכא [צריכה] ההלכה להיאמר גם במקרה זה.

ג בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מרב: השוחט את התודה על מנת לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר, מהו הדין? ומסבירים: לאיפגולי [שתתפגל] התודה באופן זה לא מיבעיא [נשאלה] לי שאלה זו, שהרי השתא [עכשיו], אם היה מחשב בכזית שלם שכולו מלחמה לא מיפגלא [לא היתה מתפגלת] על ידי כך, למרות שיש במחשבה זו לפגל את הלחם, כפי ששנינו במשנה, כאשר הוא מחשב בחצי כזית ממנה ובחצי כזית מלחמה, שאתה צריך לצרף שתי מחשבות שונות שאין בכל אחת כדי לפגל, מיבעיא [נצרכה לומר] שאינה מתפגלת?

כי קא מיבעיא לי [כאשר נשאלה לי] השאלה הרי זה לענין לאיפגולי [שיתפגל] הלחם, והשאלה היא: מי מצטרפה [האם מצטרפת] התודה לאיפגולי [שיתפגל] הלחם או לא?

אמר ליה [לו] רב: אף בזו, כמו במחשב לאכול כזית מן הלחם — הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] הלחם מפוגל? לימא [נאמר] קל וחומר: ומה תודה שהיא המפגל, שמחשבה בכחצי כזית ממנה מצטרפת (לדברי רב) לפגל את הלחם — אין מתפגל, הלחם הבא לפגל ולא פיגל, שאין המחשבה בחצי כזית ממנו מצטרפת כדי לפגל את התודה — אינו דין שלא יתפגל?

ושואלים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] קל וחומר כי האי גוונא [כגון זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה באחד