"לכל מנחתם ולכל חטאתם ואשמם וכו' בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, ט— י), לומר שאף שמצות אכילתם בחצר אוהל מועד, יש מקרים בהם אוכלים קדשי קדשים ומנחות גם בהיכל (קודש הקדשים).

והא [והרי] לפי דברי ר' יוחנן למה לי קרא [כתוב] זה? לימא [נאמר] גם כאן: הלוא נאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), כלומר בעזרה, ולא יהא טפל חמור מן העיקר, אם בעזרה אוכלים — כל שכן בהיכל!

ודוחים: אין הדברים דומים, כי שחיטה היא עבודה, ואדם עובד את רבו (אדונו) לא רק בחצר, אלא גם במקום המיוחד לרבו, ולכן אמרינן [אומרים אנו] ולומדים בקל וחומר שלא יהא טפל חמור מן העיקר. אבל לגבי אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, הרי טעמא [הטעם, דווקא] מפני דכתב קרא [שאמר הכתוב] "בקדש הקדשים תאכלנו" מותר לאכול בהיכל, הא לא כתב קרא [אבל אם לא היה אומר הכתוב] כן במפורש, לומר לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן [אין אנו אומרים].

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה: מנחה שבללה בשמן חוץ לחומת עזרה, ר' יוחנן אמר: פסולה, ריש לקיש אמר: כשרה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר כשרה — דכתיב [שנאמר]: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" (שם ב, ב), והדר [ואחר כך] נאמר: "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ", ודייקו חכמים כי

מקמיצה ואילך מצות כהונה, ובכך לימד הכתוב על יציקה ובלילה שכשרין בזר. ומכיון שכהונה לא בעיא [אינה צריכה] הבלילה, אף פנים נמי לא בעיא [גם כן אינה צריכה], ואפשר לעשותה חוץ לעזרה.

ור' יוחנן אמר: פסולה היא, שכיון שעשייתה בכלי שרת הוא, נהי [אם אמנם] שכהונה לא בעיא [אינה צריכה], אבל פנים מיהת בעיא [על כל פנים צריכה היא]. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: מנחה שבללה זר — כשרה, נבללה חוץ לחומת העזרה — פסולה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: מנחה שחסרה קודם קמיצה, ר' יוחנן אמר: יביא מתוך ביתו סולת נוספת וימלאנה, ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, אלא יביא מנחה חדשה.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר מביא מתוך ביתו וימלאנה, כי הקמיצה קבעה ליה [קובעת אותה] כמנחה גמורה להיפסל, וכל עוד לא נקמצה יש לה תקנה. ואילו ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, כי קדושת כלי קבעה ליה [קובעת אותה] כמנחה, משעה שנכנסה בכלי שרת ונתקדשה, ולכן אם חסרה נפסלה, ואין לה עוד תקנה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש, הרי שנינו לענין לוג שמן שמביא המצורע: חסר הלוג, אם עד שלא יצק ממנו הכהן לכפו כדי ליתן על בהונות המצורע — ימלאנו, ואין אומרים שקדושת הכלי קובעת כדי לפוסלו בחסרון! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ג איתמר [נאמר]: שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, שכבר קמץ את הקומץ ועדיין לא הקטיר אותו, ר' יוחנן אמר: מקטיר קומץ עליהן על השיריים, כדי להתירם באכילה, וריש לקיש אמר: אין מקטיר קומץ עליהן. ומעירים: אליבא [לפי שיטת] ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהושע.

דתנן [ששנינו במשנה]: נטמאו שיריה של המנחה, או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, כמדת (לפי שיטת) ר' אליעזר — כשרה המנחה, כמדת ר' יהושע — פסולה;

מאן דפסל [מי שפוסל, ריש לקיש] סבור בפשטות כדעת ר' יהושע, ומאן דמכשר [ומי שמכשיר, ר' יוחנן] אומר כך: עד כאן לא שמענו שאמר ר' יהושע התם [שם] שהיא פסולה אלא במקרה שלא אישתייר [נשתייר] דבר מן המנחה, שהואיל ומטרת הקומץ להתיר את השיריים, הרי אם אין שיריים — אין הקטרה, אבל היכא דאישתייר [במקום שנשתייר] חלק מן השיריים — אפילו ר' יהושע מודה ליה [לו] לר' אליעזר שהיא כשרה.

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין זבחים, ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב — הרי זה זורק את הדם, כדי להתיר את הבשר באכילה או את החלב בהקרבה. אבל אם נשאר רק כחצי זית בשר או כחצי זית חלב — אינו זורק את הדם, שאין אכילה או הקטרה בפחות מכזית, ואין החצאים מצטרפים.

ובעולה, אפילו נשתייר ממנה כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק את הדם, מפני שבעולה כולה כליל, שגם הבשר וגם החלב מוקטרים על המזבח, וביחד יש כאן הקטרה בכזית. ובמנחה, אף על פי שכולה קיימת — לא יזרוק.