מה לכלאים שמצותו בכך!

רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר, כך יש להסביר את הטענה המרומזת, שיש סברה להתיר טריפה בהקרבה: משום דאיכא למימר [שיש לומר], ליהדר דינא [יחזור הדין] ותיתי [ותבוא, ותילמד ההלכה] בשיטת הלימוד "מה הצד": כלפי הטענה מה למליקה שאין ללמוד ממנה להכשיר את הטריפה, שכן קדושתה אוסרתה, יש להשיב: חלב ודם יוכיחו, שלא קדושתם אוסרת אותם להדיוט, ובכל זאת מותרים לגבוה.

ואם תאמר: מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר, שהבהמה עצמה מותרת להדיוט — מליקה תוכיח, שאינה באה מכלל היתר.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה, אף אני אביא טרפה — אף על פי שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה, ולכך הוצרך הכתוב לאסור טריפה בהקרבה. ודוחים: אין זו טענה, שכן מה להצד השוה שבהן שהותרו לגבוה, שכן עיקר מצותה בכך!

אלא אמר רב אשי, הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מעיקרא דדינא פרכא [מעיקרו של הדין, הלימוד, מופרך הוא], שכן מתחילה מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, רוצה ללמוד אותה] לפסול את הטריפה — בקל וחומר מבעל מום שמותר להדיוט ואסור לגבוה, וכל שכן טריפה שאסורה להדיוט.

ואולם מה לבעל מום שיש בו חומרה יתירה, שכן עשה בו מקריבין כקריבין, שהרי המום פוסל את הכהן המקריב כדרך שהוא פוסל את הקרבן (ראה ויקרא פרק כב), מה שאין כן טריפה, שהרי כהן שהוא טריפה כשר לעבודה. ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: והרי יוצא דופן (הנולד בניתוח דרך דופן הרחם) יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין, שבהמה יוצאת דופן פסולה להקרבה, ואילו כהן יוצא דופן כשר לעבודה, והוא מותר להדיוט באכילה ואסור לגבוה, ומכאן יש ללמוד בקל וחומר לטריפה האסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה. ואם כן לא הוצרכנו לכתוב כדי לאוסרה!

השיב לו רב אשי, יש לדחות: מה ליוצא דופן, שיש בו צד פסול למזבח, שכן אינו קדוש בבכורה, אבל טריפה קדושה בבכורה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

וכנגד זה יש לטעון: בעל מום יוכיח שקדוש בבכורה, ומותר להדיוט ואסור לגבוה! ואם תאמר: מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין — יוצא דופן יוכיח שלא עשה בו מקריבים כקריבים.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה, וכל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה, ואם כן לא הוצרך הכתוב לאוסרה!

אלא שיש להשיב על כך: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן, שהאיסור שבשני אלה (יוצא דופן ובעל מום) אין לו היתר בשום מקרה, תאמר בטריפה שהותרה מכללה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: טרפה שהותרה מכללה מאי [מה] היא? אילימא [אם תאמר] מליקה של עולת העוף לגבוה, שכאשר מולקים את העוף הריהו נעשה טריפה תחילה, קודם עיקר המליקה, ולמרות זאת הוא קרב על המזבח — והלוא בעל מום נמי [גם כן] בעופות אשתרויי אשתרי [מותר הוא מכללו לגבוה], שהרי כלל בידינו: יש דין תמות (שיהיה הקרבן תמים בלי מום) וזכרות (בקרבנות שבאים רק ממין זכר) בבהמה, ואין דין תמות וזכרות בעופות!

אלא תאמר שטריפה שהותרה מכללה היא מליקה של חטאת העוף שהותרה לכהנים, שהרי בדרך כלל רק שחיטה (בסכין ומן הצואר) מתירה את העוף באכילה — אינך יכול לטעון כן, שהרי כהנים משולחן גבוה קא זכו [הם זוכים], ממה שהותר בהקרבה למזבח, ואם כן גם בענין זה אין הבדל בין בעל מום לטריפה, שהרי גם מליקה של חטאת העוף וגם בעל מום בעוף הותרו מכללם למזבח. ונמצא שהקל וחומר במקומו עומד, ולא הוצרכנו לכתוב כדי לאסור את הטריפה!

ואלא פריך הכי [יש לפרוך כך]: מה להצד השוה שבהן בבעל מום ויוצא דופן שכן מומן ניכר, תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר! משום הכי איצטריך קרא [משום כך הוצרך המקרא] "מן הבקר" (ויקרא א, ב) למעט טריפה מהקרבה. עד כאן עסקנו בבירור דברי הברייתא, לפיה למדנו פסול טריפה למזבח מ"מן הבקר".

ושואלים: וטריפה שאסורה בהקרבה מהכא נפקא [מכאן יוצאת, נלמדת]? הלוא מהתם נפקא [משם יוצאת, נלמדת] שנאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טו) — שמקריבים לקרבן רק מן המותר לישראל!

ועוד, ממה שנאמר במעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' " (ויקרא כז, לב) נפקא [היא יוצאת, נלמדת] — פרט לטריפה שאינו רשאי להקריבה, לפי שאינה עוברת בגלל חולשתה, ומשם למדנו לשאר קרבנות!

ומשיבים: צריכי [צריכים] כל המקראות הללו, דאי [שאם] מ"משקה ישראל" הוה אמינא [הייתי אומר]: יש בזה למעוטי [למעט] ולאסור טריפה דווקא היכא [במקום] שלא היתה לה שעת הכושר, וכגון שנולדה כשהיא טריפה, ולא היתה ראויה מעולם להקרבה, והוא דומיא [בדומה] לערלה וכלאי הכרם שאיסורם נלמד בפסוק זה. אבל טריפה שהיתה לה שעת הכושר אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], על כן הוצרכנו למה שכתב רחמנא [כתבה התורה] "כל אשר יעבור", ומשמע: כל שאינה עוברת עכשיו, ואפילו היתה ראויה לכך מתחילתה.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "כל אשר יעבור", הוה אמינא [הייתי אומר]: הרי זה בא למעוטי [למעט] ולאסור בהקרבה רק היכא [במקום] שנטרפה ולבסוף הקדישה, דומיא [בדומה] למעשר בהמה, שהרי בפסוק זה נאסר להקדיש טריפה. אבל הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא [שבזמן שהקדישה היתה ראויה] אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "מן הבקר", ולפיכך כל המקראות הללו צריכי [צריכים להיאמר].

א משנה אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות הטעונות קמיצה, שקמצן זר שאינו כהן, או כהן אונן ביום שמת אחד מקרוביו, או כהן טבול יום שטבל באותו יום לטומאתו, שאינו טהור לגמרי עד שתשקע השמש, או מחוסר בגדים שלא היו עליו כל בגדי הכהונה, או מחוסר כיפורים כגון זב או מצורע שנטהר ועדיין לא הביא קרבנו, וכן כהן שלא רחץ ידיו ורגליו מן הכיור קודם העבודה, או ערל, או טמא, או שקמץ כשהוא יושב, או עומד על גבי כלים, או על גבי בהמה, או על גבי רגלי חבירו — פסול.

קמץ בשמאל — פסול, בן בתירא אומר: יחזיר הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין.

קמץ ועלה בידו עם סולת המנחה צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט (חתיכה קטנה) של לבונה — פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר — פסול, ואם יש בו צרור וכו' הקומץ חסר ממידתו הראויה. ואיזהו הקומץ היתר — שקמצו מבורץ, גדוש יותר מכפי מידתו, באופן שאצבעותיו אינן מכילות את הסולת, וחסר — שקמצו בראשי אצבעותיו.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למתנא [לשנות]: אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר ואונן? ליתני [שישנה]: כל המנחות שקמצן זר ואונן!

ומשיבים: לר' שמעון איצטריך [הוצרך] הדבר. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה כשאר מנחות, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה? כדי שלא יהא קרבנו מהודר; וכן בדין הוא שתהא חטאת חלב (הבאה על חטא) טעונה נסכים,