דאמר מר [שאמר החכם]: גילח על אחת משלשתן (חטאת, או עולה, או שלמים) — יצא, משמע שאין ההכשר תלוי בקרבן מסויים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות — הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים כדין אשם מצורע, ומכל מקום צריך אשם אחר להכשירו את המצורע. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב, שאמר שקרבן כזה פסול לגמרי, מאחר שבא להכשיר ולא הכשיר.

א ביחס למה שנאמר בשם רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה פסולה, מוסיפים: ור' שמעון בן לקיש אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ומקטיר את קומצה, ואולם שיריה אין נאכלין לכהנים, משום איסור "חדש", עד שתביא מנחת העומר אחרת באותו יום ותתירנה.

ושואלים: וכיון ששיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת, הקומץ של מנחה זו עצמה מקרב היכי [ליקרב כיצד היא] קרבה? הלא נאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טו), לומר שאין מקריבים קרבן לגבוה אלא מן המותר לישראל, ולפני הקרבת העומר התבואה אינה מותרת לישראל!

אמר רב אדא בר אהבה, קסבר [סבור] ריש לקיש: אין בקרבנות מחוסר זמן לבו ביום, אלא, הואיל ובו ביום יהיה החדש מותר, הריהי כשרה להקרבה כבר עכשיו.

על הסבר זה מתיב [מקשה] רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק ממה ששנינו בברייתא: יש בעופות שאין במנחות, יש במנחות שאין בעופות. ומפרטים: יש בעופות שאין במנחות — שהעופות באין בנדבת שנים, ששני אנשים יכולים להתנדב בשותפות קרבן מן העוף, אבל לגבי מנחות "נפש" כתיבא [נאמר] בהן ("ונפש כי תקריב מנחה", ויקרא ב, א), לומר שרק אדם יחיד ("נפש") מביא מנחה.

ועוד, שמחוסרי כפרה, שהם זב וזבה יולדת ומצורע, הצריכים להביא קרבן לגמר כפרתם — מביאים קרבן מן העוף, אבל אין בקרבנם מנחה.

וכן הותרו העופות מכלל איסורן בקודש, שמליקה בעוף חולין עושה אותו נבילה האסורה באכילה, ובקדשים היא מכשירה את העוף להקרבה ולאכילה. מה שאין כן במנחות, שאין במנחה דבר שאסור בחולין והותר איסורו בקודש.

ויש במנחות מה שאין בעופות — שהמנחות טעונות כלי לעבודתן, שצריך לתת את המנחה בכלי שרת, ויש בהן שצריכות תנופה והגשה לקרן המזבח, וישנן בציבור כביחיד, שכמו שיש מנחות של יחיד כך יש מנחות של ציבור (העומר, שתי הלחם ולחם הפנים), מה שאין כן בעופות, שאין בעבודתם כלי שרת, ואין בהם תנופה או הגשה, ואין קרבן ציבור מן העוף.

ואם איתא [יש, נכון הדבר] שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשרה מיד להקטרה, הרי במנחות נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה] שהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו [ומה הן]? מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה, שלמרות שהתבואה החדשה נאסרה להדיוט עד שתקרב מנחת העומר, מנחה זו מותרת בהקרבה!

ודוחים: כיון שאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא [לא איסור] הוא שהותר, אלא מתחילתה כשרה היא, כאילו כבר קרבה מנחת העומר האחרת.

ועוד מתיב [מקשה] רב ששת ממה ששנינו בענין טהרת המצורע: הקדים מתן שמן על בהונות המצורע למתן דם האשם על הבהונות, שלא כפי שאמרה התורה (ויקרא יד, יד— יז) — ימלאנו את לוג השמן ויחזור ויתן שמן על בהונות המצורע אחר מתן דם. הקדים מתן בהונות מן השמן למתן שבע הזאות השמן לפני ה' — ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שבע.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] אין מחוסר זמן לבו ביום, אמאי [מדוע] אם שינה את הסדר יחזור ויתן? מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה], שהרי כבר מתחילת היום היה ראוי להעשות!

אמר רב פפא: שאני [שונים] הלכות מצורע, דכתיבא בהו [שנאמרה בהם] לשון הוייה, שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" (שם), "תהיה" — בהוייתה תהא, ואסור לשנות מן הסדר.

ועוד מתיב [מקשה] על כך רב פפא ממה ששנינו: הקדים שחיטת חטאתו של מצורע לאשמו, שלא כראוי (ראה שם יג— יט) — לא יהיה אחר ממרס בדמה של החטאת שלא יקרש, עד שישחט האשם ויזה מדמו, ואחר כן יזה דם החטאת. אלא תעובר צורתה של החטאת, יניחנה עד למחר עד שתיפסל, ותצא לבית השריפה. ואם אין מחוסר זמן לבו ביום, מדוע לא נראה את החטאת כאילו נשחטה לאחר האשם?

ותמהים: אמאי קא מותיב [מדוע מקשה] רב פפא? והא [והרי] רב פפא הוא שאמר: שאני [שונים] הלכות מצורע דכתיבא בהו [שנאמר בהם] הוייה, ולפיכך שינוי הסדר פוסל בהם! אלא יש לומר כי רב פפא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: אימא [אמור] כי הני מילי [דברים אלה] שהסדר מעכב בהלכות מצורע, אמורים דווקא בעבודה, אבל שחיטה לאו עבודה היא, שאינה מעיקר עבודת הקרבן. ולפיכך, אי [אם] אין מחוסר זמן לבו ביום — יהא אחר ממרס בדמה של החטאת, ולקריב [ושיקריב] את האשם שישחטנו ויזה מדמו, והדר ליקרב [ואחר כך יקריב] את החטאת!

אלא אמר רב פפא: היינו טעמא [זהו הטעם] של ריש לקיש, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה להקרבה — לא מפני שאין מחוסר זמן לבו ביום, אלא מפני דקסבר [שהוא סבור] כי האיר מזרח, כלומר, בוקרו של יום ששה עשר בניסן, מתיר את התבואה החדשה, גם בלא הקרבת מנחת העומר, שכן ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אפילו בזמן שבית המקדש קיים,