ומשיבים: אין זה ניכר, שאמרי [אומרים] אנשים: דילמא [שמא] חטאת היא כדבריו, וכבר היזה את דמה למטה כדינה, ומה שהוא ממצה את דמה למעלה — מיצוי דבתר [שאחר] הזאה הוא, והוא כשר למעלה, דאמר מר [שהרי אמר החכם]: אם מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח — כשירה, וכיון שאפשר לטעות בזה הרי זו מחשבה שאינה ניכרת, והיא פסולה.

ועוד מקשים: חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה, שהרי מעשיה מוכיחין עליה שחטאת עוף היא, דאי [שאם] עולת העוף היא — למעלה הוה עביד לה [היה עושה אותה] ולא למטה, וכן מיצוי הוה עביד ליה [היה עושה לה], ולא הזאה!

ומשיבים: לדעת ר' שמעון הכי נמי [כך הוא גם כן], הריהי מרצה, אלא כך יש לדייק בדבריו: לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר [הוא אומר] — לזבחים ולא לעופות, שעופות דומים בעניינם למנחות.

ומקשים עוד: קדשי קדשים ששחטן בצפון העזרה לשם קדשים קלים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשי קדשים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשים קלים — בדרום של העזרה הוה עביד להו [היה עושה אותם]!

ודוחים: אין זה מוכיח שקדשי קדשים הם, שכן אימור דאמר רחמנא [אמור שאמרה התורה] שקדשים קלים נעשים אף בדרום, בדרום ולא בצפון מי אמר [האם אומרת] התורה? דתנן [שהרי כך שנינו] לגבי קדשים קלים: שחיטתן בכל מקום בעזרה, ובכלל זה גם צפון.

ומקשים: אם כן, קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשים קלים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשי קדשים הם — בצפון הוה עביד להו [היה עושה אותם], ולא בדרום!

ומשיבים: בכל זאת אין הדבר ניכר, שכן אמרי [אומרים] אנשים: באמת קדשי קדשים נינהו [הם], כדבריו, ומיעבר הוא דעבר [ולעבור הוא שעבר] על דברי תורה ושחט להו [אותם] בדרום.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מניח, שאנשים סבורים שאדם עושה שלא כדין ולכן אין מעשיו מוכיחים, במקרה שקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת נמי [גם כן], מדוע אומר ר' שמעון שהיא כשרה ועלתה לבעליה? נאמר גם כאן שאין זו מחשבה ניכרת, אלא האי דקא קמיץ לה [זה שהוא קומץ אותה] לשם מרחשת, אמר [אומר] על כך הרואה: האי [אדם זה] במרחשת נדר, והא דמייתי לה [וזה שהוא מביא אותה] במחבת — אין זה מפני שהיא מנחת מחבת, אלא באמת מנחת מרחשת היא, ומעבר הוא דעבר ואתייה [ולעבור הוא שעבר והביא אותה] במחבת!

ודוחים: התם [שם] אין מקום לטעות ולומר שמנחת מרחשת היא כדבריו, שכן כי נמי [כאשר גם כן] במרחשת נדר, כי מייתי לה [כאשר מביא אותה] במחבת — מנחת מחבת הויא [היא], והיא כשרה לעניינה,

כדתנן [כמו ששנינו] במשנה: האומר "הרי עלי מנחה במחבת" והביא במרחשת, או נדר "הרי עלי מנחה במרחשת" והביא במחבת — מה שהביא הביא, וגומר את עבודתה כמנחת מחבת, וידי נדרו (להביא מנחת מרחשת) לא יצא. ומקשים: ועדיין, אם אתה מניח שאנשים סבורים שאדם עשה שלא כדין, מדוע מנחה שעשאה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה?

והרי ייתכן שיעשה מנחת מרחשת ויאמר שהוא עושה אותה לשם מנחת מחבת, ואין מעשיה מוכיחים שהיא מנחת מרחשת, שיאמרו הרואים: ודילמא [ושמא] אמר מתחילה בלשון "זו עלי להביא במחבת" והביא אותה במרחשת, ובמקרה זה הריהי מנחת מחבת כדבריו (אלא שהיא פסולה), כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: אמר "מנחה זו עלי להביא במחבת" והביא במרחשת, או נדר "מנחה זו עלי להביא במרחשת" והביא במחבת — הרי זו מנחה פסולה!

ומשיבים: לרבנן הכי נמי [לדעת חכמים האומרים כן באותה משנה כך הוא גם כן], יש מכאן קושיה. ואולם לדעת ר' שמעון, שבדבריו אנו דנים בסוגיה זו, אין מכאן קושיה, כי כיון שאמר ר' שמעון בברייתא שהאומר "הרי עלי להביא במחבת" והביא במרחשת — אף ידי נדרו יצא, אלמא קביעותא דמנא ולא כלום הוא [מכאן שלדעתו הקביעה מראש של כלי, שאדם נודר להביא מנחת מחבת או מנחת מרחשת, אינה כלום], ולכן לא שנא אמר [אינו שונה אם הוא אומר] "מנחה זו עלי להביא במרחשת" ולא שנא אמר [ואינו שונה אם הוא אומר] סתם "הרי עלי להביא במרחשת", אם הביאה במחבת — הרי זו מנחת מחבת, וכשקמצה לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עליה שמנחת מחבת היא, ולא כדבריו, ולכן היא כשרה ועולה לבעליה.

ומקשים עוד: אלא מעתה לפי שיטה זו של רבה בדעת ר' שמעון, שכל שמעשיה מוכיחים עליה ועשאה שלא לשמה — כשרה ומרצה על בעליה, עולה ששחט לשם חטאת תרצה, שהרי מעשיה מוכיחים שהיא עולה, דהאי [שזו] העולה היא תמיד זכר, והאי [וזו] החטאת היא נקבה! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] שעיר חטאת של נשיא שזכר הוא — לא ידיע [אין זה ידוע] וניכר, שהרי יתכן שזכר זה היה שעיר נשיא.

ושואלים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט בהמה זו לשם חטאת יחיד", מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? מדוע לא תרצה? הרי חטאת יחיד היא לעולם נקבה! ותו [ועוד], חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, מפני שמעשיה מוכיחים עליה, שהרי החטאת נקבה והעולה היא זכר! ומשיבים: אין הדבר ניכר, כי הכבשה מיכסיא [מכוסה] בחלקה האחורי באליה, ואין רואים בבירור אם היא נקבה אם זכר.

ומקשים: התינח היכא דאייתי [זה נוח, מובן, במקום שהביא] לחטאתו כבשה שיש לה אליה, אבל אם אייתי [הביא] שעירה, ואין לעיזים אליה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא תרצה? והרי מראיה מוכיחים שהיא חטאת! אלא יש לתרץ באופן אחר: ההבחנה בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי [אינה על דעתם של בני אדם], אינם שמים ליבם אליה, ואין הדבר ניכר לכל כאשר הוא משנה.

ועוד שואלים לשיטה זו: פסח ששחטו לשם אשם לירצי [שירצה], שהרי יש ביניהם הבדל ניכר, דהאי [שזה] פסח הוא כבש בן שנה, והאי [וזה] האשם הוא איל בן שתים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה, לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, ברור לו], ואינו ניכר.

ומקשים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט את הפסח לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות", שצריך להביאם בני שנתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? ותו [ועוד] יש להקשות: אשם גזילות ואשם מעילות ששחטן לשום פסח לירצו [שירצו], שניכר ממעשיהם שאינם פסח, שהרי פסח הוא תמיד בן שנה, והני [ואלה] הם בן שתי שנים!

אלא יש לתרץ: ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי [אין בני אדם נותנים דעתם עליו], ואין הדבר ניכר כל כך, דאיכא [שיש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

ושואלים עוד: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי [שירצה], שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי [שזה] האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי [וזה] השעיר יש לו שיער שחור! ומשיבים, אמרי [יאמרו] אנשים: דיכרא אוכמא [איל שחור] הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים.

ומקשים: עגל ופר ששחטן לשום פסח ואשם, שהם באים מן הצאן, לירצו [שירצו], שהרי ניכר שאינם שייכים לקרבן זה, שהרי עגל ופר בפסח ואשם ליכא [אין] בכלל! ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], ולשיטת ר' שמעון אכן יעלו לרצון לבעליהם,