ומתן דם סביב כל צידי המזבח, בקרבנות שנאמר בהם דין זה, ואין בהם לא תנופה של מנחות, ולא הגשה של מנחות לקרן המזבח קודם שיקמוץ מהן את הקומץ. ר' יהודה אומר: אין כלל מנחה בבמה. ואין בבמה קטנה כיהון, כלומר, כהונה, אלא גם זרים כשרים לעבודה, ואין בה צורך בבגדי שרת של כהונה, ולא בכלי שרת כדי לקדש בהם את הדברים העולים על המזבח, כגון מזרקי הדם. ואין צריכים לריח ניחוח, ואין צריכים מחיצה לדמים כגון חוט סיקרא שהיה במקדש, להבחין בין חלק עליון ותחתון של המזבח, ואין בהם מצות ריחוץ ידים ורגלים לפני עבודה.

אבל הזמן מחשבת הקרבה או אכילה חוץ לזמנו שמפגלת את הקרבן, ודין הנותר שאסור להותיר מן הקדשים, והטמא שאסור להקריב ולאכול מן הקדשים בטומאה — שוין בזה ובזה בגדולה ובקטנה.

א גמרא שנינו במשנתנו שאין חייבים משום הקרבת חוץ על שריפת פרה אדומה חוץ מגתה. ומבררים: מאי [מה פירוש] הביטוי "חוץ מגתה"? אמר ריש לקיש: חוץ מהמקום הבדוק לה מטומאה. אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא לענין טומאה, ואין צורך איפוא למקום מיוחד הבדוק מטומאה לשריפת הפרה!

אלא אמר ר' יוחנן: כוונת המשנה בביטוי "חוץ מגתה" היא כגון ששחטה הכהן את הפרה האדומה לפנים מן חומת ירושלים, ולא מחוץ לחומת ירושלים, כפי שנאמר: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה" (במדבר יט, ג).

ושואלים: ומדוע להעמיד במקרה כזה? ולוקמה [ושיעמיד ר' יוחנן אותה את לשון זו של משנתנו] כגון ששחטה מחוץ לחומה, אבל שלא כנגד הפתח (של ההיכל במקדש), שהרי אמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח — פסולה, שנאמר בתורה בדין הפרה האדומה: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו... והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה" (במדבר יט, ג — ד).

והכתוב מזכיר יחד את שחיטת הפרה והזאת דמה, להקישן זו לזו: מה הזאתה צריכה להיות כנגד הפתח כנאמר במפורש בכתוב, אף שחיטתה צריכה להיות כנגד הפתח! וכי תימא [ואם תאמר] שר' יוחנן לא מקיש היקש זה — והא אתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בדין הפרה האדומה ששחטה הכהן שלא כנגד הפתח — ר' יוחנן אומר: פסולה, וטעמו הוא משום היקש זה של "ושחט... והזה". ריש לקיש אמר: כשרה, משום שנאמר: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו", ומשמע — בכל מקום מחוץ למחנה.

ואיתמר נמי [ונאמר גם כן] שנחלקו אמוראים בדין הפרה האדומה ששרפה הכהן שלא כנגד הפתח, ואף בזאת ר' יוחנן אמר: פסולה, ואילו ר' אושעיא אמר: כשרה. וטעמו של כל אחד: ר' יוחנן אמר פסולה, משום ההיקש הנוסף שבפרשה זו, שכן נאמר: "ושרף את הפרה" (במדבר יט, ה), ובפסוק שקדם לו נאמר: "והזה אל נכח פני אהל מועד", ללמד שכשם שהזאה צריכה להיות כנגד הפתח, אף השריפה צריכה להיות כנגד הפתח.

ואילו ר' אושעיא אמר שפרה ששרפה שלא כנגד הפתח כשרה, שכן נאמר בשריפת הפרה: "ושרף את הפרה לעיניו וכו' על פרשה ישרף" (במדבר יט, ה), והרי זה בא ללמד שבמקום שבו פורשת ("פרשה") הפרה למיתה, כלומר, במקום בו יוצאת נפשה שם תהא שריפתה. וכשם שאין מקום מוגדר ליציאת נפשה כך גם אין מקום מוגדר לשריפתה. הרי שר' יוחנן סבור כי מדין תורה דם צריכה השחיטה להיות דווקא נגד הפתח, ומדוע לא העמיד את משנתנו בשחיטת הפרה שלא כנגד הפתח?

אמרי [אומרים] כתירוץ לזה: בדרך לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אומר ר' יוחנן], ובאופן זה: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם שחטה חוץ לחומה שלא כנגד פתח ההיכל, שהיא פסולה, דרחוקי רחקה [שהרי ריחק אותה] ממקום המקדש, ומשום כך לא יהא חייב משום שחיטת חוץ. אלא אפילו אם שחטה לפנים מן החומה, דקרובי קרבה [שקירב אותה] אל המקדש, ואימא תתכשר [ויכול אתה לומר שתהיה כשרה], קא משמע לן [משמיע לנו] תוך כדי פירושו למשנה, שאין שחיטת הפרה כשירה אלא כשעשאה בחוץ.

ב ודנים במחלוקת שהובאה קודם לכן. אמר מר [החכם], אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא, ולא נשנתה בברייתא תשובתו של ריש לקיש על שאלה זו. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם חלוקים]? מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור]: ירד מבול לארץ ישראל, ומתו בה היושבים בה, ולכן יש צורך לבדוק במקום שריפת הפרה אם אין מתחתיו טומאה. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור]: לא ירד המבול בארץ ישראל, ולכן אין צורך לחפש אחר שרידי המתים.

אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם, ר' יוחנן וריש לקיש, מקרא אחד דרשו. שנאמר בנבואת יחזקאל אודות ארץ ישראל: "בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם" (יחזקאל כב, כד), ונחלקו בדרך קריאתו של מקרא זה,

ר' יוחנן סבר [סבור] כי אתמוהי מתמה קרא [תמיהה היא שתמה הכתוב]: ארץ ישראל, מי [האם] לא מטוהרה את מטומאת מתים בך? כלום ירדו עליך גשמים של מבול ביום זעם?! וריש לקיש סבר: דרך קריאתו של מקרא זה היא כפשטיה [כפשוטו, כאמירה פשוטה, שלא בתמיהה]: ארץ לא מטוהרה את, מי [האם] לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?! ולכן נשארו בך כל מתי המבול, המטמאים אותך.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו בדין הפרה האדומה: חצירות היו בירושלים, בנויות על הסלע, ותחתיהן חלול (היה חלל), מפני חשש קבר התהום שמא יש קבר בעומק האדמה, ואם יש שם חלל הריהו חוצץ בפני הטומאה. והיו מביאין נשים מעוברות ויולדות שם את בניהם, ונמצאו איפוא הילדים גדלים בלא חשש טומאה. ומגדלות שם את בניהם כדי שיהיו ראויים להשתתף בעשיית הפרה האדומה.

וכיון שהילדים הגיעו לגיל ראוי, היו מביאין לאותן חצרות שוורים, ועל גביהן של השוורים הללו היו דלתות, והתינוקות הללו היו יושבין עליהן, כדי שיפסיקו הדלתות בינם לבין טומאה המצויה בתהום, וכוסות של אבן, שאינן מקבלות טומאה, בידן. וירדו כשהם רכובים על השוורים הללו אל מעין השילוח שבירושלים, ומלאו מים מן המעין, וחזרו וישבו במקומן על גבי השוורים, והלכו להר הבית, שם היו נותנים מאפר הפרה לתוך המים שבכוסות האבן הללו. משמע מסדר זה של עשיית הפרה שאנו חוששים לטומאה בארץ ישראל!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, כך יכול ר' יוחנן להשיב: מעלה (חומרה מיוחדת) עשו חכמים במעשיה של פרה אדומה, ואולם אין זה מלמד שבאופן כללי יש לחשוש לטומאה בארץ ישראל משום מתי המבול.

ומן הצד האחר, איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: פעם אחד מצאו עצמות מת בלשכת דיר העצים ובקשו חכמים לגזור טומאה על ירושלים לטמא את המהלך בה, שאם במקום זה נמצא מת, יש לחשוש שאף בשאר מקומות נמצאים מתים. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו בשל חשש זה? הראו לי איה הם מתי מבול, איה הם כל מתי נבוכדנצר שהרג?

ויש לדייק בדברי ר' יהושע: מדקאמר הכי [ממה שהוא אומר כך], לאו למימרא דלא הוו [האם אין זה בא לומר שלא היו מתי מבול בירושלים]? ומכאן שלא ירד שם המבול! ומשיב ריש לקיש על שאלת ר' יוחנן: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שלא היו כלל מתי מבול בארץ ישראל, האם בהרוגי נבוכדנצר שהזכיר ר' יהושע הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא הוו [היו]? והרי ברור שרבים היו המתים שהרג נבוכדנצר בירושלים! אלא הוו ופנינהו [היו ופינו אותם]. הכא נמי הוו ופנינהו [כאן, בענין מתי מבול, גם כן נאמר שהיו ופינו אותם]. מקשה עליו ר' יוחנן: ואי אפנו [ואם הם כבר פונו] מדוע יש לחשוש לטומאה, כפי שאתה חושש בענין מקומה של פרה אדומה?