בשאלה האם קרבו נסכים של יין במדבר פליגי [חלוקים הם], וכאשר יבואר להלן, שמי שסבור שנסכים קרבו במדבר, הוא סבור שחייבים משום ניסוך בחוץ גם על מה שלא נתקדש בכלי שרת. וכדין ניסוך היין כך דין ניסוך המים. ולפיכך, לדעת חכמים קרבו נסכים במדבר, ולכן חייב על ניסוך המים שלא נתקדשו בכלי. ואילו ר' אלעזר סבור שלא קרבו נסכים במדבר, ולפיכך אינו חייב על ניסוך המים בחוץ אלא אם נתקדשו המים בכלי.

רבינא אמר: בניסוך היין בחוץ חייבים לדעת הכל, גם אם לא נתקדש בכלי שרת. וכאן בשאלה האם למדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי [חלוקים הם].

א ובענין ניסוך היין בחוץ תנו רבנן [שנו חכמים]: המנסך שלשה לוגין יין בחוץ — חייב, ר' אלעזר בר' שמעון אומר: והוא שקדשן בכלי.

ושואלים: מאי בינייהו [מה עיקר המחלוקת ביניהם]? אמר רב אדא בר רב יצחק: בירוצי מידות איכא בינייהו [יש ביניהם], מה שנגדש ועולה מעל שפת כלי המידה של היין. שלדעת חכמים חייבים על ניסוכם בחוץ. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון, רק מה שנתקדש בתוך הכלי חייבים על ניסוכו בחוץ, ולא על הבירוצים.

ואילו רבא בריה [בנו] של רבה אמר: בשאלה האם קרבו נסכים בבמה (של יחיד) בזמן היתר הבמות איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת. לדעת חכמים קרבו נסכים בבמה, ובלי שנתקדשו בכלי שרת (לפי שאין כלי שרת בבמה, להלן זבחים קיג,א), ולכן חייבים על ניסוכם בחוץ בשעת איסור הבמות גם כשלא נתקדשו בכלי שרת. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון לא קרבו כלל נסכים בבמה. ואין לחייב, איפוא, על ניסוך בחוץ אלא באופן שהוא כשר בפנים, כשקדשו הנסכים בכלי שרת.

ומעירים: ונחלקו ר' אלעזר בר' שמעון וחכמים בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [ששנויה בריתא]: במת יחיד אינה צריכה נסכים עם הקרבנות, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: טעונה נסכים. ומעירים:

הני תנאי כהני תנאי [מחלוקת תנאים אלו הריהי כמחלוקת אחרת של תנאים אלו], דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בתחילת פרשת הנסכים: "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם" (במדבר טו, א), והרי זה בא להטעינה נסכים את הקרבת הקרבנות בארץ ישראל — בבמה גדולה של כל ישראל הכתוב מדבר, כעין המשכן שבמדבר, שבו לא נהגו נסכים.

אתה אומר בבמה גדולה, או אינו אלא דין זה אפילו בבמה קטנה, שכל אחד רשאי לבנות ולהקריב עליה בשעת היתר הבמות? כשהוא אומר: "אל ארץ מושבתיכם וגו' אשר אני נתן לכם" (במדבר טו, א), הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, אלו דברי ר' ישמעאל.

ואילו ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "כי תבאו" להטעינה נסכים — בבמה קטנה הכתוב מדבר.

אתה אומר לבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה? כשהוא אומר: "אל ארץ מושבתיכם", הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר, כלומר, בכל מקום בו אתם יושבים ורוצים להקריב קרבן.

ומעירים: כשתמצא לומר, כשתמצה את הדברים, לדברי ר' ישמעאל — לא קרבו נסכים במדבר כלל, ולכן היה צריך לומר שיש חובה להקריב אותם משנכנסו לארץ. ולדברי ר' עקיבא — קרבו נסכים במדבר ומה שהוצרכה התורה לחייב נסכים משבאו לארץ הרי זה בבמה קטנה, שהיתה אסורה במדבר.

ב שנינו במשנה שר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב.

אמר ר' יוחנן, תנא [שנה] ר' נחמיה במשנתנו כדברי האומר בכלל ששיריים מעכבין את הכפרה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב. אמר לו ר' עקיבא: והלא שירי הדם שירי מצוה הם, ואם לא זרקם לא עיכב את המצוה, ומדוע יהא חייב עליהם בחוץ! אמר לו ר' נחמיה: איברין של עולה ופדרין (חלבים) יוכיחו, שהן שירי מצוה שגם אם לא קרבו יצא ידי חובת הקרבן, ובכל זאת המקריבן בחוץ — חייב. אמר לו ר' עקיבא: לא, אם אמרת באיברים ופדרים שהן תחלת עבודה, כלומר, שהקטרתם עבודה לעצמה, ולכן חייב על כך בחוץ, תאמר בשירי הדם שאינן תחלת עבודה?

ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' יוחנן, שלדעת ר' נחמיה שיריים מעכבים — לימא ליה [שיאמר לו] ר' נחמיה בתשובה: הני נמי מעכבי [אלה גם כן השיריים מעכבים]! ואומרים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

ואומרים השתא [עכשיו] שאמר רב אדא בר אהבה: מחלוקת התנאים בענין שיריים האם הם מעכבים, הריהי בשיריים של דמים הפנימיים, של חטאות שדמן ניתן בהיכל, אבל בשיריים החיצונים, של קרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון, דברי הכל לא מעכבי [מעכבים], צריכים לומר כך: כי קאמר [כאשר אומר] ר' נחמיה במשנתנו ששיירי הדם שהקריבם בחוץ חייב — הרי זה בשיריים הפנימים, שהוא סבור כי הם מעכבים. כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שנחלק בה עם ר' עקיבא, מדובר בשיריים החיצונים.

ור' עקיבא לא ידע מאי קאמר [לא הבין מה שאומר] ר' נחמיה, הוא סבר [היה סבור] כי ר' נחמיה שיריים חיצונים אמר שחייבים על הקרבתם בחוץ, וקא מהדר ליה [ולכן משיב הוא לו] ממה שאמרו בשיריים החיצונים, שהם שיירי מצוה ואינם מעכבים. ור' נחמיה, אף שיכול היה לענות לו שהוא מדבר בפנימיים, לדבריו של ר' עקיבא קאמר [הוא אומר], שגם אם שיירי הדם החיצונים אינם מעכבים — אין מכאן ראיה לפטור על הקרבתם בחוץ, שהרי חייבים על הקרבת איברים ופדרים, למרות שאינם מעכבים.

ג משנה המולק את העוף של קדשים בפנים בתוך העזרה, כדינו, והעלה אותו בחוץ — חייב. אבל אם מלק אותו בחוץ והעלה בחוץ — פטור, מפני שמליקתו בחוץ נחשבת כהריגתו סתם, ואינו מתקבל בפנים. השוחט את העוף בפנים העזרה והעלה אותו בחוץ — פטור, שהרי עוף שנשחט ולא נמלק אינו ראוי להקרבה.