במנא [בכלי] אחד, ובזאת נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: קביעות מנא [כלי] מילתא היא [דבר קובע הוא], ונקבע בכך כל מה שבכלי להקטרה, ולכן אם הקטיר רק כזית מחוץ לעזרה אין זו נחשבת הקטרת חוץ. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: קביעות בכלי לאו מילתא היא [לא דבר קובע הוא], והואיל ולא נקבע כל מה שבכלי להקטרה, ולכן גם אם הקטיר רק כזית מחוץ לעזרה יהיה חייב על כך.

ועוד בענין זה אמר רבא: השתא [עכשיו] שלמדנו שיטות אלו של ר' אליעזר וחכמים בענין קביעות כלי, יש לומר כי למאן דאמר קביעותא דמנא [לדעת מי שאומר קביעות כלי] ולא כלום הוא [היא], כלומר, לדעת חכמים, אם קבע בכלי ששה לוגים יין לנסכים הבאים עם קרבן הפר ("חצי ההין" (במדבר כח, יד), ומשך מהן ארבעה לוגים והקריבן בחוץ — חייב, לפי שראויין לנסכי קרבן האיל (שהם "שלישית ההין" האמורה בתורה שם).

וכמו כן, אם קבע בכלי ארבעה לוגים יין, שהוא שיעור הראוי לאיל, ומשך מהן שלשה לוגים והקריבן בחוץ — חייב, לפי שראויין לנסכי קרבן הכבש (שהם "רביעית ההין" האמורים בתורה שם).

ואולם אם חסרו כל שהוא משיעור זה של שלושה לוגים, והקריבן בחוץ — פטור. ושבים לדון בקושייתו של רבא על שיטת אביי: כיצד ניתן לומר לדעת חכמים שהקטרת פנים נלמדת מהקטרת חוץ? והרי אף עבודת חוץ מעבודת חוץ (ניסוך מהקטרה) אין הם למדים!

רב אשי אמר: אין בכך קושי, ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן [אין חכמים למדים],

אף על גב [אף על פי] שזו עבודה שבחוץ וזו עבודה שבחוץ, משום שמעבודה אחת לעבודה אחרת לא ילפי [אין למדים]. אבל הקטרה מהקטרה, שהן אותה עבודה, ילפי [למדים חכמים] זו מזו אף על גב [אף על פי] שהרי זה לימוד של עבודה בחוץ מעבודה של פנים.

א שנינו במשנתנו: כולן שחסרו כלשהו והקריבו בחוץ — פטור, הואיל ובפנים אינם ראויים להקרבה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: חסרון שאירע בחוץ, האם שמיה [שמו, נחשב] חסרון לענין זה שיהיה פטור על העלאתו בחוץ, או לא שמיה [אין שמו] חסרון?

וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הרי ממילא כיון דנפק, איפסלו להו [כיון שיצא מהמקדש, נפסלו להם בעצם היציאה], ולמרות זאת חייבה התורה על העלתם בחוץ, אם כן, מה לי אם הוא חסר, מה לי אם הוא יתר. או דילמא [שמא] מן הצד האחר יש להבחין ולומר: דווקא קרבן יוצא דאיתיה בעיניה [שעדיין ישנו בעינו, בממשו הראשון] — אין [כן], חייבים על העלאתו בחוץ, אבל במקרה דליתיה בעיניה [ששוב אינו בעינו], שנחסר — לא יהיו חייבים על העלאתו בחוץ?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו, ממה ששנינו במשנתנו: ר' אליעזר פוטר על הקרבת כזית מן הקומץ וכו' משום העלאת חוץ עד שיקריב את כולן, הרי מפורש בדבריו שאינו חייב אם הקריב חסר.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: וכי מדברי ר' אליעזר פשיט מר [פותר אדוני] את השאלה הזו? והרי השאלה הינה לשיטת חכמים, המחייבים כשהקריב כזית בחוץ, גם אם לא הקריב את כולו!

אמר ליה [לו] אביי לרבה בר רב חנן: בפירוש שמיע לי מיניה דרב [שמעתי ממנו, מרבי]: עד כאן לא שמענו שפליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר, אלא במקרה דאיתיה בעיניה [שהקומץ ישנו בעינו, בשלימותו], ומקטיר כזית ממנו. אבל בחסרון, שנחסר מן הקומץ והקריבו בחוץ, מודו ליה [מודים לו] שאינו חייב. לאו [האם לא] שמדובר שם גם שחסר בחוץ? ודוחים: לא, מדובר שחסר בפנים, ואין להביא מכאן ראיה לשאלתנו זו.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: וכולן שחסרו והקריבן בחוץ — פטור. לאו [האם לא] מדובר גם כשחסר בחוץ? ודוחים: לא, הכוונה היא שחסר בפנים, ואין מכאן ראיה.

ב עוד שנינו במשנתנו כי המקריב בחוץ קדשים הנאכלים, שבשרם אינו ראוי להקרבה, יחד עם אימוריהם, הריהו חייב על הקרבת האימורים. ושואלים: אמאי [מדוע] הוא חייב על כך? והאיכא [והרי יש] פה חציצה שחוצץ הבשר בין האימורים לבין המזבח, ואין זו איפוא הקרבה בפנים, ומדוע חייב עליה בחוץ!

אמר שמואל: מדובר פה כשהפכן הנה והנה את הבשר והאימורים, וכך נגעו האימורים במערכה.

ור' יוחנן אמר: יש להסביר את המשנה כך: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו שלא הפכן, ולא נגעו האיברים במזבח. והא מני [וזו משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר בדין המקריב בחוץ: אפילו העלו על הסלע ולא על מזבח — חייב.

ואילו רב אמר הסבר אחר לשאלה זו: אין הבשר מהווה חציצה בין האימורים ולמזבח, משום שכלל הוא בהלכות חציצה שמין במינו אינו חוצץ, ובשר ואימורים מין אחד הם, ששניהם מגוף הבהמה.

ג משנה מנחה שלא נקמצה, שלא הרים ממנה הכהן את הקומץ, והקריבה בלא קמיצה בחוץ — פטור משום העלאה בחוץ, שהרי אין המנחה ראויה להיות מוקטרת כך בפנים. אבל אם קמצה הכהן את המנחה, ואחר כך חזר קומצה לתוכה, והקריבו בחוץ את כל המנחה — חייב משום העלאת הקומץ בחוץ, שכן באופן זה כשירה המנחה בפנים.

ד גמרא שנינו בסוף משנתנו שאם נקמצה המנחה, וחזר הקומץ לתוכה, והקריבה כולה בחוץ — חייב משום הקרבת הקומץ. ושואלים: ואמאי [ומדוע] חייבים על כך? ליבטלי [שיבטלו] השירים (שאר המנחה) שהם הרוב, את הקומץ!

אמר ר' זירא: נאמרה לשון הקטרה בקומץ המנחה: "והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה" (ויקרא ב, ב), ו"אזכרתה" היא הקומץ. ונאמרה לשון הקטרה בשירים של המנחה: "לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ויקרא ב, יא). ובאה גזירה שווה זו ללמד: מה הקטרת קומץ — אין בו ביטול, שאפילו היה קומץ אחד מרובה על חבירו, אין הוא מבטל חבירו. אף בהקטרת שירים — אין ביטול, ולכן אין השירים מבטלין את הקומץ.

ה משנה הקומץ והלבונה, שלאחר הקטרת שניהם מותרת המנחה באכילה לכהנים, שהקריב רק את אחד מהן בחוץ — חייב, שהרי כל אחד ואחד כשלעצמו ראוי להקטרה במקדש. ר' אליעזר פוטר על הקטרת אחד משניהם, עד שיקריב גם את השני, שרק שניהם יחד מתירים את המנחה לאכילה. אם הקריב אחד משניהם בפנים המקדש כדינו, ואחד הקטיר שלא כדינו בחוץ — הרי הוא חייב על זה שבחוץ, שהרי אם היה מקריבו בפנים היה מתיר את המנחה.

וכיוצא בזה, שני בזיכי (כלי) הלבונה המונחים בצד כל אחת משתי המערכות של לחם הפנים, והם המתירים בהקטרתם את אכילת לחם הפנים לכהנים, שהקריב את אחד מהם בחוץ — חייב, ר' אליעזר פוטר, עד שיקריב את השני. אם הקריב בזיך לבונה אחד בפנים ואחר כך הקריב אחד בחוץ — חייב.

ו גמרא שנינו במשנתנו בדין הקומץ והלבונה, שהקטרת שניהם מתירה את המנחה באכילה לכהנים. ובענין זה בעי [שאל] ר' יצחק נפחא [הנפח]: הקטרת הקומץ בלבד, מהו שיתיר באכילה את החלק שכנגדו בשירים, כלומר, את מחציתם? וצדדי השאלה: האם הקטרת כל אחד משני המתירים הללו, הקומץ והלבונה, מישרא שרי [מתירה] מחצית מן השיריים, או שהיא רק קלושי מיקלש [מקלישה, מחלישה] את איסורם של כל השיריים, עד להיתרם ממש על ידי המתיר השני, ואולם עדיין כל השיריים עומדים באיסורם?

ומבררים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] נשאלה שאלה זו? אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' מאיר שאמר: מפגלין בחצי מתיר כלומר, דין פיגול יכול לחול על המנחה אפילו אם חשב מחשבת פיגול בזמן הקטרת אחד מן המתירים בלבד — לשיטה זו בוודאי כל אחד מהמתירים מישרא שרי [מתיר הוא], שאם לא כן לא היה מפגל!

אי [אם] ר' יצחק נפחא שאל את שאלתו זו אליבא דרבנן דאמרי [לפי שיטת חכמים שאומרים] שאין מפגלין בחצי מתיר, הרי לשיטתם אין חצי מתיר כשלעצמו פועל דבר. ולענייננו יש לומר כי קומץ כשלעצמו לא מישרא שרי [מתיר] חלק מן המנחה, ולא מקלש קליש [מקליש] את איסור האכילה של המנחה!

אלא נסביר שר' יצחק שאל אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר שבמשנתנו, שאינו מחייב משום הקטרת חוץ אם העלה את הקומץ לבדו — והרי ר' אליעזר אומר כן משום שלדעתו אין זו הקטרה, ומכאן שר' אליעזר כרבנן סבירא ליה [כחכמים החולקים על ר' מאיר סבור הוא], דאמר [שאומרים]: אין מפגלין בחצי מתיר!

אלא יש לומר ששאלת ר' יצחק הינה אליבא דרבנן דהכא [על פי שיטת חכמים של כאן, שבמשנתנו], הסוברים שחייב בחוץ על הקטרת קומץ או לבונה לחוד, ומכאן שלדעתם הקטרה זו יש בה ממש. ומעתה יש לשאול: מאי [מה] היא פועלת במנחה? האם היא מישרא שרי [מתירה] את המחצית, או רק קליש מקלש [מקלישה] את האיסור?

לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ז משנה הזורק מקצת דם כגון שנתן מתנה אחת במקום ארבע בחוץ —