רבא אמר: צריכים לומר שהמקור לאזהרה על שחיטת חוץ הריהו כדברי ר' יונה, שכך אמר ר' יונה: אתיא [באה, נלמדת] אזהרת שחיטת חוץ מהיקש המלים "שם" "שם", שכן נאמר "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך" (דברים יב, יד), ושוב נאמר באותו פסוק "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך", להשוות בין העלאה בחוץ לשאר עשיות, ובכללן שחיטה: מה להלן בהעלאה, לא ענש עליה כרת, כמבואר בספר ויקרא (יז, ט) אלא אם כן, כלומר, מתוך שהזהיר עליה בפירוש, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), אף כאן (בשחיטה בחוץ) לא ענש עליה כרת (ויקרא יז, ד) אלא אם כן הזהיר עליה.

א וממשיכים לדון בענין המקור בתורה להלכות שנשנו במשנתנו. למדנו כי המקור לחיוב על העלאה בחוץ הוא בכתוב "ואליהם תאמר איש וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וכו' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח—ט). אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לדינם של מוקטרי פנים קדשים שנשחטו במקדש שהעלן לחוץ, שחייב עליהם, ואולם מוקטרי חוץ קדשים שנשחטו בחוץ, שנזכרו בתחילת אותו פרק (ויקרא יז, ד) שהעלן לחוץ מנין שחייב על העלאתם?

אמר רב כהנא, אמר קרא [המקרא] בתחילת ענין ההעלאה: "ואלהם תאמר" (ויקרא יז, ח). ולשון "ואליהם" נקראת "ועליהם", כלומר, על הסמוכין תאמר, כלומר, על אלו שהוזכרו תחילה, שנשחטו בחוץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי כתיב [האם נאמר] "ועליהם"? והלא "ואליהם" כתיב [נאמר], אל אהרן ואל בניו ואל בני ישראל, שהוזכרו בתחילת אותו פרק! אלא המקור לכך הוא כדתנא דבי [כמו ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שהכתוב "ואלהם תאמר" בוא"ו יתירה — הרי זה בא לערב פרשיות השחיטה בחוץ וההעלאה בחוץ, ללמדנו שדין המעלה בחוץ הריהו מתייחס אף על הנשחט בחוץ.

ר' יוחנן אמר הסבר אחר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה "הבאה" "הבאה", שבשתי פרשיות אלו נאמרה לשון "הבאה", בשחיטה בחוץ נאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ובהעלאה בחוץ נאמר: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ט), והרי זה בא ללמד: מה להלן (בשחיטה) הריהו חייב על מוקטרי (שחוטי) חוץ, אף כאן (בהעלאה) הריהו חייב אף על מוקטרי (שחוטי) חוץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי, הא דתנן [זה ששנינו במשנה]: שלשים ושש כריתות (עבירות שעונשן כרת) בתורה, והמשנה מונה אותן, וביניהן המעלה קדשים בחוץ, הלא אם חייב גם על שחוטי חוץ, אם כן, תלתין ושב הויין [שלושים ושבע הן], דאיכא [שהרי יש] חיוב כרת גם על המעלה בחוץ קרבן שנשחט בפנים וגם על המעלה בחוץ דבר שלא נשחט בפנים, שכל אחד מהם נלמד ממקור אחר! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ב וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. ושואלים: והדתנן [וזה ששנינו] במשנה להלן: הזורק מקצת דמים בחוץ חייב, מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא נלמד הדבר ממה ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בענין השוחט בחוץ: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא" (ויקרא יז, ד) — הרי זה בא לרבות הזורק את הדם, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: יש ללמוד דבר זה ממה שנאמר בענין המעלה בחוץ "אשר יעלה עולה או זבח" (ויקרא יז, ח) — "או" לרבות את הזורק.

ושואלים: ור' ישמעאל, האי [זה] הביטוי "או זבח" מאי עביד ליה [מה עושה, לומד הוא בו]? ומשיבים: הרי זה בא לחלק ללמד שחייבים על העלאה בחוץ של עולה לחוד ושל שלמים לחוד, ולא רק כשהעלה את שניהם.

ושואלים: ור' עקיבא, הלכה זו של לחלק מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא נלמד לו] דין זה ממה שנאמר שם: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", בלשון יחיד, אפילו אחד מהם.

ור' ישמעאל מדוע הוא אינו לומד הלכה זו מ"יביאנו"? ההוא [אותו ביטוי] מיבעי ליה [נצרך לו] כדי ללמד שרק על השלם הוא חייב אם העלהו ("יביאנו" — יביא אותו, כפי שהוא), ואינו חייב על החסר. ושואלים: ור' עקיבא, מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה ממה שנאמר באותו כתוב: "לא יביאנו לעשות אתו" כלומר, כפי שהוא, בשלימותו.

ושואלים: ור' ישמעאל מה הוא לומד מהכתוב "לעשות אותו"? ומשיבים: הוא סבור שצריכים שני מיעוטים בענין זה, חד [אחד] לגבי מוקטרי (שחוטי) פנים שחסרו והעלו בחוץ, וחד [ואחד] למוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ. ומעירים: והא תניא [וכן שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב? תלמוד לומר: "לעשות אתו" — על השלם חייב, ואינו חייב על החסר.

ומעירים: ואילו ר' עקיבא, שאין לו אלא כתוב אחד לענין זה, הוא סבור שמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ — חייב.

ושואלים מצד אחר: ור' עקיבא, האי [זה הפסוק] "דם יחשב" (ויקרא יז, ה) שר' ישמעאל דורש לרבות זורק דמים בחוץ, מאי עביד ליה [מה עושה, דורש הוא בו]? ומשיבים: לרבות שחיטת העוף של קדשים בחוץ, שחייבים עליה, למרות שעוף קדשים נמלק בפנים, ושחיטה פסולה בו. ושואלים: ור' ישמעאל מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא נלמד לו] ממה שנאמר "או אשר ישחט" (ויקרא יז, ג), שהוא ריבוי.

ומן הצד האחר, ר' עקיבא אמר לך [יכול לומר לך]: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] בשביל דבר אחר: על השוחט עוף הוא חייב משום שחיטת חוץ, ולא על המולק בגוף, למרות שמליקה היא דרך עבודתו של העוף בפנים. ושואלים: ור' ישמעאל מנין לו הלכה זו שאין חייבים על המליקה בחוץ? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר בתחילת פרשת שחיטת חוץ: "זה הדבר" (ויקרא יז, ב).

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז" (ויקרא יז, ג) — אין לי שנוהגת הלכה זו אלא בשוחט בהמה, שחט עוף בחוץ מנא לן [מנין לנו] שגם כן חייב? תלמוד לומר: "או אשר ישחט" — "או" לרבות אף את שחיטת העוף.

יכול אף המולק עוף בחוץ יהא חייב? ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: מה שחיטה שאין דרך הכשירה בפנים, שהרי אין שוחטים עופות במקדש, אלא מולקים, בכל זאת חייב עליה בחוץ, מליקה שהיא דרך הכשירה בפנים, אינו דין שהוא חייב עליה בחוץ? תלמוד לומר בתחילת הפרשה: "זה הדבר" (ויקרא יז, ב), לומר שרק על שחיטה האמורה בכתוב מתחייב, ולא באופן אחר.

וחוזרים ושואלים: ור' עקיבא, מדוע אין הוא לומד הלכה זו של מליקה מכאן? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך], ההוא מיבעי ליה [אותו ביטוי, "זה הדבר", נצרך לו] לגזירה שוה לפרשת נדרים, שאף בה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה' " (במדבר ל, ב).

ג וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. והא דתנן [וזו ששנינו] במשנה בפרק הבא: הקומץ את המנחה בחוץ ולא הקטירה, וכן המקבל דמים מן הקרבנות בחוץ ולא זרקם על המזבח — פטור, מנלן [מנין לנו]? ותמהים על עצם השאלה: ומהיכא תיתי [ומהיכן תבוא, תילמד] שיהיה חייב?

אם תאמר תיתי [תבוא, תילמד], מתוך השוואה לשחיטה בחוץ, שחייב אף שלא העלה — יש לפרוך השוואה זו ולומר: מה לשחיטה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן נפסלת כששוחט שלא לשם האוכלין בקרבן הפסח!

ואם תאמר: תיתי [תבוא, תילמד] שבקומץ והמקבל דמים בחוץ חייב מתוך השוואה לזריקה, שאינה נפסלת במחשבה זו, ומכל מקום חייבים עליה, כפי שלמדנו לעיל — יש לפרוך ולומר: מה לזריקה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן זר שעשה אותה במקדש חייב עליה מיתה. מה שאין כן בקמיצה ובקבלת הדם!