בתר [אחר] רוב אבר שכבר יצא אל מחוץ לעזרה שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואם כן הא נפק ליה [הרי יצא לו] האיבר, ונמצא רוב הבהמה בחוץ, ונטמאו הנושאים אותה. או דלמא בתר [שמא אחר] חצי הבהמה שעדיין נמצא בעזרה ולא יצאה שדינן ליה [מטילים אנו אותו מקצת איבר], שהרי שם הוא נמצא, ואם כן לא יצא רוב הקרבן עדיין? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

רבה בר רב הונא מתני לה [היה שונה אותה בעיה] ביחס לגברי [אנשים], במתעסקין בו בהוצאתו של פר או שעיר הנשרפים חמשה בני אדם, ונפקו תלתא ופשו להו תרי [ויצאו שלושה מהעזרה ונשארו להם שנים], והבהמה חציה בפנים וחציה בחוץ, מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה, האם בתר [אחר] רוב המתעסקין אזלינן [הולכים אנו], ולכן במקרה זה הרוב יצא כבר, או שמא בתר [אחר] רוב הבהמה אזלינן [הולכים אנו] והרי לא יצא רובה? גם שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

א בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים שיצאו מחוץ לעזרה וחזרו, מהו הדין? האם הם מטמאים את נושאיהם, בפנים? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דנפקי להו איטמו להו [כאן שיצאו להם הרי כבר נטמאו להם], או דלמא [שמא] כיון דהדור הדור [שחזרו חזרו] ושוב אינם מטמאים?

אמר ר' אבא בר ממל: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: היו סובלין אותן במוטות. הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו — הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים, והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו, למרות שהפרים כבר בחוץ. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שכיון דנפקי להו איטמו [שיצאו להם נטמאו], ומעתה הם מטמאים את הנוגעים בהם בפנים, אם כן, גם במשנה, הנך דאיכא גואי ליטמא [את אלה שנמצאים בפנים ועדיין לא יצאו, גם כן שייטמאו]! אלא מכאן שהנושא אותם כשהם בפנים אינו נטמא.

אמר רבינא: ותסברא [וסבור אתה], שיש מכאן ראיה? הא [הרי] טעם הדבר שהאחרונים אינם מטמאים בגדים הוא משום בעינא [צריכים אנו] שיתקיים הכתוב "יכבס בגדיו וכו' ואחר יבא אל המחנה" (ויקרא טז, כח), וליכא [ואין כאן], שהרי לא יצאו מן המחנה!

ושואלים: אלא אם רק מי שכבר יצא נטמא, ר' אלעזר היכי בעי לה [כיצד באיזה אופן שאל אותה]? ומשיבים: כגון דנקיטי לה בבקולסי [שאוחזים במקלות] כלומר, שאנשים שלא הוציאום מתחילה עומדים בחוץ ובמקלות שבידיהם מוציאים אותם שוב החוצה, ומעתה יש לשאול: האם הפרים והשעירים שיצאו וחזרו מטמאים את אלו שבחוץ.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פרים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח — המשלח אותם, וכן השורפן והמוציאן, מטמא בגדים. והן עצמן משיצאו אין מטמאין בגדים שנגעו בהם, אבל מטמאין רק אוכלין ומשקין שנגעו בהם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין, אבל שעיר המשתלח אינו מטמא כלל, מפני שהוא חי עדיין, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר, יש לפרש את דבריו כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בדיני טומאה: "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לח), ומשם למדנו כי זרעים אינם מקבלים טומאה עד שיותן עליהם מים ויפול עליהם שרץ.

ומשם יש ללמוד: מה זרעים הם דבר שאין סופן ליטמא טומאה חמורה שאין מאכלים נטמאים לעולם בדרגת אב הטומאה, לטמא אדם או כלים, וצריכין הכשר שיבואו עליהם מים ויגע בהם שרץ כדי להיטמא ולטמא אוכלים אחרים, אף כל דברים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר כדי לטמא אוכלים. יצתה (יצאה) נבלת עוף טהור, שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאת אדם כשהיא בבית הבליעה שלו, ולכן אין היא צריכה הכשר כדי לטמא אוכלים במגעה. וכיוצא בזה דינם של פרים ופרה ושעיר, הואיל והם מטמאים את העוסקים בהם, הריהם מטמאים אוכלים ומשקים בלי הכשר.

אלא לרבנן [לדעת חכמים], החולקים על ר' מאיר, ומחלקים בין פרה ופרים לבין שעיר, אי אית להו [אם יש להם, מקבלים הם] את הדברים דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, אפילו שעיר המשתלח יהיה טמא! אי לית ליה [אם אין להם] שיטה זו, אפילו פרה ופרים מנלן [מנין לנו] שמטמאים כלל?

כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר, אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: לדעת חכמים, שעיר ופרים הנשרפים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר כדי לטמא אוכלים, ולא כשיטת תנא דבי ר' ישמעאל. אבל שעיר, משום שהוא חי אינו מקבל טומאה מדבר אחר, ואינו בכלל טומאת אוכלים.

ג בעקבות הברייתא שהובאה לעיל, בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים, לפני שיצאו מן העזרה, כפי שהם מטמאים בחוץ לאחר שיצאו? והשאלה היא: האם מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], וכיון שעדיין אין הם מטמאים טומאה חמורה — אין הם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר. או לא כלומר, אין זה כחסרון מעשה, והם מטמאים אוכלים, מאחר וסופם לטמא טומאה חמורה כשיצאו?

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ואינם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר.

ד ועוד בעקבות אותה ברייתא בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא בר שמואל מר' חייא בר אבא: אין אוכל מטמא בטומאת אוכלים אלא אם יש בו שיעור כביצה. אבל נבלת עוף טהור, לר' מאיר, שאמר כי היא מטמאה בטומאת אוכלים בלא הכשר, מאחר והיא ראויה לטמא טומאה חמורה באותה שעה בבית הבליעה מהו שיטמא טומאת אוכלים כשיש בו כזית בלבד, כשיעור בו הוא מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה?

ואומרים: דמחתא לארעא לא תיבעי לך [שמונחת נבלת העוף בקרקע לא תישאל לך השאלה], שוודאי אינה מטמאה אוכלים בכזית אלא בכביצה, שהרי לא הגיעה למצב בו היא מטמאת טומאה חמורה. וכן מצד אחר, דנקיט בפומיה לא תיבעי לך [שמחזיק אותה בפיו לא תישאל לך], שוודאי היא מטמאה אוכלים שבפיו כשיש בה כזית, שהרי באותה שעה יכול לבולעה, ואז היא מטמאת טומאה חמורה בשיעור זה, כדין נבלת עוף טהור. כי תיבעי לך דנקיט ליה בידיה [כאשר תישאל לך השאלה הרי זה כשמחזיק אותה בידו], וצדדי השאלה: האם מחוסר קריבה הקרבה לפיו כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ועדיין לא הגיע לכלל טומאת בית הבליעה, שהיא בכזית, או לא?

ומעירים: בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל אותה חזר ופתרה]: