א משנה כל קרבן עולה שלא זכה המזבח בבשרה, כגון שאירע בה פסול לפני זריקת דמה, לא זכו כהנים בעורה. שכן נאמר בפרשת העולה: "והכהן המקריב את עלת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח), ללמדנו: הכהן זכאי דווקא בעור עולה שעלתה לאיש, לבעליה, שיצאו בה ידי חובתה. וזו שלא עלתה לבעליה, אין עורה לכהנים.

ומכל מקום עולה שנשחטה שלא לשמה, אלא לשם קרבן אחר, אף על פי שלא עלתה לבעלים בכל זאת עורה לכהנים. וכן אף על פי שנאמר "עולת איש", מכל מקום אחד עולת האיש שהביא קרבנו ואחד עולת האשה שהביאה קרבנה — עורותיהן

לכהנים. ועוד הלכה, עורות קדשים קלים שייכים לבעלים, עורות קדשי קדשים (חטאות ואשמות וזבחי שלמי ציבור) שייכים לכהנים. ולמדים זכות זו של הכהנים בעורות קדשי קדשים מקל וחומר, ומה אם עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה, שהרי היא עולה כליל, זכו בעורה, כמפורש בכתוב (ויקרא ז, ח), קדשי קדשים אחרים, שזכו הכהנים בבשרה, אינו דין שיזכו בעורה? ומוסיפים: ואין מקום לטעון שמזבח יוכיח כנגד לימוד זה, שהרי הוא זוכה בבשר העולה ואינו זוכה בעורה. משום שאין לו זכות בעור הקרבן בכל מקום בשום קרבן, ואילו הכהנים הרי זוכים בעור העולה, ומתוך כך יש ללמוד בקל וחומר שזוכים הם אף בעורות קדשי הקדשים.

ב גמרא ועוד בדיני זכות הכהנים בעור העולה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בפרשת העולה: "והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח). והביטוי "עלת איש" הרי זה בא למעט: פרט לעולת הקדש, שאין עורה לכהנים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: פרט לעולת גרים, שאין עורה לכהנים.

ומבררים את דברי ר' יהודה שבברייתא: מאי [מה פירוש] "פרט לעולת הקדש", איזו עולה יש להקדש? אמר ר' חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות כגון אשם שנותר לאחר שנתכפרו בעליו, שממתינים עד שייפול בו מום, ומוכרים אותו, ומדמיו מביאים עולות נדבה של ציבור בזמן שלא היו עליו קרבנות אחרים ("קיץ המזבח"). ואלו, אין עורותיהם לכהנים, משום שאין הם בגדר "עולת איש", אלא עולת ציבור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: מותרות לנדבת ציבור אזלי [הולכות], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: מותרות לנדבת יחיד אזלי [הולכות], שבעליו של קרבן האשם הוא המביא עולה בדמי האשם, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע לא יזכו הכהנים בעור עולה זו? הרי "עולת איש" היא!

ומשיבים: כמו שאמר רבא על הכתוב: "...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה" (ויקרא ו, ה): ש"העלה" בה"א הידיעה כוונתו העולה ראשונה, ללמד שעולת התמיד היא הקרבן הקרב בראשונה בכל יום במקדש. הכא נמי [כאן גם כן] נפרש שכוונת הנאמר "עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה" — עולה ראשונה, שהפריש אדם לשם עולה — היא זו שזוכה הכהן בעורה, ולא עור העולה שבאה מן המותרות של קרבן אחר.

ר' אייבו אמר ר' ינאי: מה שאמר ר' יהודה בברייתא: "עולת איש" פרט לעולת הקדש, כוונתו: פרט למתפיס (מקדיש) עולה שלו להקדש בדק הבית, ללמדנו שאין עורה ניתן לכהנים.

ומעירים: לא מיבעיא [נצרכה] הלכה זו רק למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא [תופסים, חלים, מן התורה] על קדשי מזבח, שלשיטתם בוודאי עולת הקדש היא, ולא "עולת איש". אלא אפילו למאן דאמר לא תפסי [לשיטת מי שאומר שאינם תופסים], לפי שכבר הוקדשה העולה למזבח — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לגבי בשר העולה העומד להקרבה, ושייך למזבח, ואינו של ההקדש. אבל לגבי העור, שממילא אין המזבח עתיד לזכות בו — תפיס [תופס] ההקדש לבדק הבית. ולכן אין הוא "עולת איש", ואינו ניתן לכהנים.

ושבים לפירושו של ר' חייא בר יוסף בענין זה, ומעירים: וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מה שאמר ר' יהודה "פרט לעולת הקדש" כוונתו — פרט לעולה הבאה מן המותרות.

אמר ליה [לו] רב המנונא לרב נחמן: כמאן [כדעת מי] אתה אומר את הסברך זה, כדעת ר' יהודה שמצאנו כי הוא סבור שאין הכהנים זוכים בעורה? הא הדר ביה [הרי חזר בו] ר' יהודה מדבריו אלו! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מה ששנינו שבמקדש היו ששה שופרות (קופות שצורתן כשופר) המיועדים לנדבה, הכוונה היא לעולה הבאה מן המותרות, שמי שהפריש סכום כסף לקרבנו, ולאחר שקנאו נמצא בידו כסף יתר, היה נותנו בשופרות אלו. ודינה של עולה הבאה מן המותרות שלא יהו כהנים זכאין בעורה, אלו דברי ר' יהודה.

ועל כך אמר לו ר' נחמיה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמעון: אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן! דתניא [ששנויה משנה], זה מדרש דרש יהוידע הכהן על הכתוב "אשם הוא אשם אשם לה' "(ויקרא ה, יט): כל שבא משום חטאת ומשום אשם שהפריש כסף לקניית חטאת או אשם, ונותר לו סכום מסויים לאחר הקנייה — ילקח בו עולות, הבשר יהיה לשם, עורה יהיה לכהנים. וכיון שלא השיב ר' יהודה, משמע שחזר בו מדבריו, ואף הוא מודה שעור העולה הבאה מן המותרות הריהו לכהנים!

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב המנונא בתשובה: אלא מר, במאי מוקים לה [אדוני, במה מעמיד, מסביר אותה] לשון ר' יהודה שבברייתא "פרט לעולת הקדש"? אמר ליה [לו]: מוקמינא ליה [אני מעמיד אותו] באדם המקדיש את כל נכסיו כולם, ובכללם יש בהמות הראויות לעולה. שאף שהן קרבות לעולה — עולות הקדש הן, ואין עורן לכהנים.

וכשיטת ר' יהושע בעניין זה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקדיש נכסיו למקדש בסתם, והרי זו הקדשה לבדק הבית, והיו בהן בהמות הראויות להקרבה לגבי מזבח, זכרים ונקבות, ר' אליעזר אומר: כל הראוי למזבח, צריך ליקרב עליו. ולכן זכרים — ימכרו לצורכי עולות, שיקריבום על המזבח כעולה. נקבות, שאין מביאים מהן עולה — ימכרו לצורכי זבחי שלמים. והואיל והוקדשו לבדק הבית דמיהן יפלו עם שאר נכסים שהקדיש לבדק הבית.

ר' יהושע אומר: כל דבר הראוי למזבח, מתכוון האדם שיקרב כעולה על המזבח. ולכן, זכרים עצמם שיש שם — יקרבו עולות. ונקבות, שאין מביאים מהן קרבן עולה — ימכרו לצורכי שלמים ויביא בדמיהן עולות. ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. ובזכרים הקרבים עצמם כעולות אין הכהנים נוטלים את העור.

שכן אפילו לדעת ר' יהושע שאמר: אדם המקדיש נכסיו חולק הקדישו, ומה שראוי למזבח הריהו מתכוון להקדישו לעולה לה', הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לגבי בשר העולה, הקרב על גבי המזבח, אבל את העור שאינו ראוי למזבח, תפיס [תופס] מתחילה הקדש בדק הבית, ולכן אין לכהנים חלק בו, כפי שדורש ר' יהודה מ"עולת איש".

עוד שנינו בברייתא שר' יוסי בר' יהודה אומר: "עולת איש" — פרט לעולת גרים, שאין הכהנים זוכים בעורה. על דרשה זו אמר ליה [לו] רב סימאי בר חילקאי לרבינא: אטו [וכי] גר לאו [אין] איש הוא? אמר ליה [לו]: הכוונה היא, פרט לגר שמת ואין לו יורשים. והרי זו עולה שאין לה בעלים, ואין הכהנים זוכים בעורה.

ג ועוד בענין דיני עור העולה ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: "והכהן המקריב את עלת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח). ויש לשאול: אין לי שזוכים הכהנים אלא בעור של עולת איש, גבר שהוא מישראל, בעור עולת גרים נשים ועבדים מנין לנו? תלמוד לומר מיד אחר כך: "עור העלה אשר הקריב", ובכך ריבה גם את אלו.

ואם כן, מה תלמוד לומר "עלת איש"? הרי זה בא ללמד: דווקא עור עולה שעלתה לאיש לשם חובתו, פרט לעור עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, שלא עלתה לבעלים, שהרי נפסלה, שלא יהו הכהנים זכאין בעורה.

יכול שאני מרבה אף עולה שנשחטה שלא לשמה, לומר: הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובתם