לא קשיא [קשה], את הסתירה בדברי ר' שמעון יש לתרץ כך: כאן בברייתא ששנה ר' שמעון שאין האונן משלח את פסחו, ומכאן שאנינות לילה מן התורה היא — מדובר כשמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן וקברו בארבעה עשר עצמו. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים ששנינו בה שהאונן טובל ואוכל את פסחו לערב, ומשם הוכיח ר' שמעון שאנינות לילה מדרבנן — מדובר כשמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן.

והסבר הדברים: במקרה שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר — חובת אנינות זו של יום מיתה הריהי מן התורה, ולכן הוא תופס לילו (הלילה שבא אחריו) מדאורייתא [מהתורה], ואין מצות אכילת קרבן פסח דוחה אנינות זו. ואילו במקרה שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר — הואיל ואין יום ארבעה עשר בניסן אלא יום קבורה בלבד, שאינו יום מיתה, ואין חובת האנינות שבו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], לכן אינו תופס לילו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], ומצות אכילת קרבן הפסח דוחה אנינות זו.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרי: ואלא הא דקתני [זה ששנינו] בברייתא שהובאה למעלה, שאמר לו ר' שמעון לר' יהודה: תדע שאין אנינות לילה אלא מדברי חכמים, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים. ולשיטתך נימא ליה [יאמר, יכול ר' יהודה להשיב לו] כך: אין זו ראיה, שכן קאמינא לך אנא [אומר אני לך] שאנינות לילה היא מן התורה, בלילה הבא לאחר יום מיתה, שדין אנינות בו הוא דאורייתא [מן התורה], ואמרת לי את [ואתה אומר מביא ראיה לי כנגדי] ממשנה המדברת ביום קבורה שהוא רק מדרבנן [מדברי סופרים]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

א אביי אמר, יש לתרץ את הסתירה שבדברי ר' שמעון בדין זה, לא קשיא [אין זה קשה]: בשני המקרים מדובר באונן ביום המיתה, כאן שאין משלח את פסחו ואוכלו מדובר כשמת עליו מתו קודם חצות יום ארבעה עשר בניסן, ואילו כאן ששנינו שטובל ואוכל את פסחו לערב, מדובר כשמת עליו מתו לאחר חצות יום ארבעה עשר בניסן. והסבר הדברים: כאשר מת עליו מתו קודם חצות היום, שעדיין לא איחזי [נהיה ראוי] לפסח, שהרי חובת קרבן הפסח מתחילה רק לאחר חצות היום — חיילא עליה [חלה עליו] אנינות, ולכן אסור בהקרבת הפסח. ואולם אם מת עליו מתו לאחר חצות היום, דאחזי [שכבר נהיה ראוי] לפסח — לא חיילא עליה [חלה עליו] אנינות, ולכן טובל ואוכל את פסחו בערב.

ומסבירים את מקור ההבחנה הזו, ומנא תימרא דשני ליה [ומנין אתה אומר ששונה לו הדין] אם מת עליו מתו בין קודם חצות של ארבעה עשר בניסן לבין לאחר חצות? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בדיני טומאת הכהנים: "לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — הרי זו מצוה על הכהן שחייב להיטמא לקרוביו ולטפל בקבורתם, ואם לא רצה בכך — מטמאין אותו על כרחו. ומסופר, מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, כיון שרצה לקיים את מצות קרבן הפסח, ונמנו (עמדו למנין, הצביעו) אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בדינו של הנזיר, שאף הוא, כמו כהן, מוזהר על טומאת מת, ונאמר בו: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז), ודרשו את הפסוק כך: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר, מה זה בא ללמדנו? שכן הרי שהלך הנזיר לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, שהן מצוות חמורות, שיש בביטולן כרת, ושמע שמת לו מת כלומר, אחד מקרוביו, יכול יטמא למת, וייבטל מן המצוה? אמרת [אומר אתה]: לא יטמא שאין נזיר רשאי ליטמא לקרוביו.

יכול כשם שלא יטמא לאחותו, כך אין מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", להדגיש: לאחותו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה! הרי שמן הברייתא הראשונה עולה כי מצוה להיטמא למת בערב הפסח, ומן הברייתא השניה עולה כי יש איסור בדבר!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבחין בין המקרים: כאן שאמרנו בכהן שנטמא ואינו מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו קודם חצות היום, וכבר חל עליו החיוב להיטמא למתו קודם חובת הפסח. ואילו כאן שאמרנו בדין הנזיר שאינו נטמא למתו אלא מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום. וכדין המצוה להיטמא — כך מצות האנינות.

ודוחים את הראיה: ממאי [ממה] מוכיח אתה כך? דילמא [שמא] אפשר לישב את הדברים בדרך אחרת, לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: אידי ואידי [זה וזה בשתי הברייתות] מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום, והא [וברייתא זו] בנזיר, ששנינו בה שאינו נטמא אלא אוכל את פסחו, הריהי כשיטת ר' ישמעאל, ואילו הא [ברייתא זו] במעשה יוסף הכהן, ששנינו בה שנטמא ואינו אוכל מקרבן הפסח, הריהי כשיטת ר' עקיבא. ומסבירים מהן שיטות אלה, דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בטומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — הרי זו רשות, שמותר לכהן להיטמא לאחותו, אם רצה בכך, אך אינו חייב בכך, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה עליו להיטמא לה!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דרישא דההיא [שהרי את תחילתה של אותה ברייתא] בטומאת הנזיר, ולפיה אין אדם נטמא לקרוביו בערב הפסח, ר' עקיבא קתני לה [שונה אותה]. דתניא [שכך שנויה ברייתא זו] בשלמותה: נאמר בטומאת הנזיר: "על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ו—ז), ר' עקיבא אומר: "נפש" האמורה כאן — אלו הקרובים, שאינו נטמא להם, ופירוש המלה "מת" האמורה כאן — אלו הרחוקים.

ומה שנאמר עוד בכתוב זה "לאביו", למרות שהוא בכלל הקרובים — הרי זה להדגיש: דווקא לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. עוד נאמר שם: "לאמו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן והוא נזיר, והרי הוא איפוא מוזהר ליטמא למת גם משום שהוא כהן וגם משום שהוא נזיר — דווקא לאמו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ולמה נאמר עוד: "לאחיו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרוביו והוא נזיר — דווקא לאחיו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

ומה שנאמר עוד: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר? מה עוד בא הכתוב לחדש בענין זה? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת: לא יטמא. יכול כשם שאין מטמא לאחותו במקרה זה, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לומר: לאחותו לא יטמא, אבל יטמא הוא למת מצוה.