השפוד שתוחבים בבשר כדי לצלותו, והאסכלא שהיא מעין רשת שצולים עליה בשר, אם צלה בהם בשר קדשים — מגעילן בחמין.

א גמרא שנינו במשנה את שיטת ר' טרפון שאם בישל בשר קדשים בכלי בתחילת הרגל, מבשלים בו כל ימי הרגל בלא מריקה ושטיפה, ואין אדם צריך לחשוש שמא הוא אוכל מבשר קדשים שנותר לאחר זמן אכילתו. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' טרפון? שכן אמר קרא [הכתוב] במצות הפסח: "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהלך" (דברים טז, ז). והרי חג הפסח אינו נגמר בלילה הראשון! אלא מכאן שהכתוב עשאו (החשיב) לכולן לכל ימי החג, בקר אחד למחרת הרגל, כאילו כולם יום אחד הם.

מתקיף לה [מקשה על הסבר זה] רב אחדבוי בר אמי: וכיצד יכול אתה לומר כן? וכי אין דין פיגול ברגל, שאם חשב הכהן בשעת עבודת הקרבן לאוכלו למחרת לא ייפסל הקרבן משום פיגול, כיון שכל ימי הרגל נחשבים כיום אחד?! וכיוצא בזה, האם אין דין נותר בימי הרגל, שאין בשר הקדשים שנותר לאחר זמנו, נפסל בכך?!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר אכן כך הוא הדין גם כן] שאין דין פיגול ונותר בימי הרגל — והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: לא אמר ר' טרפון את דבריו אלא לענין הלכה זו בלבד, של מריקה ושטיפה, ולא לעניינים אחרים, כגון פיגול ונותר!

אלא צריכים לפרש בהסבר שיטת ר' טרפון כדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הואיל והשלמים מצויים הרבה ברגל אין הבלוע שבתוך הכלים נעשה נותר, שהרי זמן אכילת השלמים הוא שני ימים, ומה שהוא מבשל כל יום ויום מימי הרגל נעשה גיעול (מפליט) לחבירו שנתבשל ביום הקודם, ולכן רק לאחר הרגל, כאשר יפסיקו לבשל בו, יתחייב בשטיפה ומריקה.

ב עוד שנינו במשנה: וחכמים אומרים עד זמן אכילה מריקה ושטיפה. ומבררים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה פירוש הדברים? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ממתין לה לכלי הנחושת עד זמן אכילה, כל זמן שמותר לאכול מחטאת זו, והדר עביד [ואז עושה] לה מריקה ושטיפה.

ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) אבא יוסי בן אבא: כתיב [נאמר] בדין כלי נחושת שבושלה בו חטאת: "ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כא), וכתיב [ונאמר] בפסוק שלאחריו: "כל זכר בכהנים יאכל אותה", הא (הרי) כיצד? והרי ממרקים ושוטפים לאחר אכילה! ממתין לה לכלי הנחושת עד זמן אכילה, והדר עביד [ואז עושה] לה מריקה ושטיפה.

ג שנינו במשנה באופן בו נעשית המריקה והשטיפה, כי המריקה — כמריקת הכוס, שטיפה — כשטיפת הכוס. מכאן שנינו כי השטיפה והמריקה בצונן. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מריקה ושטיפה — בצונן, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: מריקה — בחמין, ושטיפה — בצונן.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים]? מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי גיעולי גוים שצריכים לעשות הגעלה בחמין לכלי שבישלו בו גוים, כדי לפלוט את האיסור הבלוע בו. ורבי אמר לך [יכול היה לומר לך]: לענין הגעלה לא קאמינא [איני אומר], שודאי יש להגעיל בחמין. כי קאמינא [כאשר אומר אני] הרי זה למצות מריקה ושטיפה דבתר [שאחר] הגעלה, ששתיהן בצונן.

ורבנן [וחכמים], משיבים על כך: אם כן, שהמריקה והשטיפה ענין אחד הן, לכתוב קרא [שיכתוב המקרא] לשון זהה, או "מרק מרק", או "שטף שטף", מאי [מה ענין] שינוי הלשון "ומרק ושטף"? שמע מינה [למד מכאן]: מריקה — בחמין, ושטיפה — בצונן.

ורבי, מה הוא משיב לטענה זו? אי כתיב [אם היה כתוב] "ומרק מרק", או שהיה כתוב "ושוטף שוטף", הוה אמינא [הייתי אומר] שכוונת הכתוב שיעשה תרי זימני [שתי פעמים] "מרק" (מריקה) או תרי זימני [שתי פעמים] "שטף" (שטיפה), לכך כתיב [נאמר] "ומרק ושטף", לומר לך שהן שתי פעולות שונות: מריקה — כמריקת הכוס מבפנים, שטיפה — כשטיפת הכוס מבחוץ.

ד משנה אם בישל בו בכלי אחד בשר קדשים ובשר חולין, או בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים, אם יש בהן בקדשים (שהתבשלו עם החולין) או בקדשי הקדשים (שהתבשלו עם הקדשים הקלים) שיעור בנותן (נתינת) טעם במה שהתבשל אתם בכלי — הרי דינם של הקלים שבתערובת שיהו נאכלין כדינם של החמורין שבהן, בהגבלת הראויים לאכול, וכן זמן ומקום האכילה. והקלים שבתערובת זו אינן טעונין (חייבים) מריקה ושטיפה של כלי נחושת שנתבשלו בו, ואינן פוסלים במגע, שהנוגע בהם אינו מקבל את דינם של החמורים, ואם פסולים הם — אף הדבר הנוגע נפסל, ואם כשרים הם — הדבר הנוגע צריך להיאכל כדינם.

רקיק כשר שנגע ברקיק פסול, או חתיכה של בשר קדשים שנגעה בחתיכה של בשר פסול — לא כל הרקיקין הכשרים שנגעו נאסרים בנגיעה זו, וכמו כן לא כל החתיכות אסורין, שאינו אסור אלא במקום שבלע אחד מן השני.

ה גמרא ומבררים את הנאמר בתחילת המשנה, מאי קאמר [מה הוא אומר]? שהרי יש לכאורה סתירה בדברים, שאם יש בקדשי קדשים כדי נתינת טעם בקלים, והקלים נאכלים כחמורים, מדוע אינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע כמותם? ומשיבים: אכן, צריך להוסיף ולשנות כך את המשנה: אם יש בהן בנותן טעם — הרי הקלין נאכלין כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגע.

אם אין בהן בנותן טעם — אין הקלין נאכלין כחמורים, ואין טעונין מריקה ושטיפה, ואין פוסלין במגע. ושואלים: ואם אין בקדשי קדשים כדי נתינת טעם בקדשים קלים, מדוע אין הכלים טעונים מריקה ושטיפה?

נהי [גם אם אמנם] שמדין קדשי קדשים שנתבשלו בהם לא בעו [צריכים] מריקה ושטיפה, אבל קדשים קלים ניבעי [צריכים] מריקה ושטיפה!

אמר אביי: מאי [מה פירוש] "אין טעונין" דקאמר [שהוא אמר]? קדשי קדשים אין טעונים, אבל קדשים קלים שבושלו בהם טעונין מריקה ושטיפה. רבא אמר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים קלים עצמם אין טעונין מריקה ושטיפה.

ודנים בדברים, בשלמא [נניח] לשיטת רבא, היינו דקתני [זהו שהוא שונה] במשנה: בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, כדי להשמיענו שגם קדשים קלים אינם טעונים מריקה ושטיפה, אם אין בהם בנותן טעם של קדשי קדשים, וכשיטת ר' שמעון. אלא לדעת אביי, תרתי [שני מקרים], גם של קדשים וחולין, וגם של קדשי קדשים וקדשים קלים, למה לי? הרי לכאורה יש להם אותו דין!

ומשיבים: צריכי [צריכים הם], אבל לא לענין מריקה ושטיפה, אלא לעצם דין הבישול, דאי תנא [שאם היה שונה] רק קדשים וחולין, הוה אמינא [הייתי אומר]: חולין הוא דמבטלי [שמבטלים] את הקדשים אם אין בקדשים כדי לתת בהם טעם, כיון דלאו מינייהו [שאינם מינם], אבל קדשי קדשים וקדשים קלים אימא [אמור] שלא, כיון שהם נחשבים כמין אחד.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק קדשי קדשים וקדשים קלים, הוה אמינא [הייתי אומר]: קדשים הוא דאלימי לבטולי [שתקיפים לבטל] קדשים אחרים, אבל חולין אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ו שנינו במשנה: רקיק פסול שהגיע (שנגע) ברקיק כשר — אין אסור כל הרקיק הכשר, אלא מקום הבליעה בלבד, וכן לגבי חתיכה שנגעה בחתיכה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] על מה שנאמר בדין החטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ): יכול יהא נוהג דין זה בכל נגיעה שהיא, אפילו שלא בלע כלל? תלמוד לומר: "בבשרה" (ויקרא ו, כ) —