סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

ועוד בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: אם ניתז דם החטאת על בגד טמא ונטמא בכך, ונפסל להזאה, מהו דינו, האם חייב בכיבוס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: מדקמיבעיא ליה הכי כיון שנשאלה לו לרמי בר חמא כך], כשהדם נטמא כאשר ניתז על הבגד, ולא שאל על מקרה של דם שכבר היה טמא קודם שניתז על הבגד, שמע מינה [למד מכאן] שהוא סבור כי גם אם היתה לה לחטאת שעת הכושר ורק לאחר מכן נפסלהאין דמה טעון כיבוס, והשאלה שלו היתה איפוא: האם

הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כאשר היו הדברים בזה אחר זה, שתחילה נפסלה החטאת, ואחר כך ניתז דמה על הבגד, אבל אם התרחשו הדברים בבת אחת כגון במקרה זה, בו ניתז הדם על הבגד ונטמא בו זמנית — לא, וחל דין כיבוס על הדם. או דלמא [שמא] לא שנא [אינו שונה] אם היו הדברים בבת אחת או בזה אחר זה, אלא הואיל ונפסל הדם כשהוא נוגע בבגד — אינו ראוי לכיבוס? אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בתשובה לשאלתו: פתרון השאלה תלוי בפלוגתא [מחלוקת] של ר' אלעזר ורבנן אליבא [לפי שיטת] רבה בהסבר מחלוקת זו, וכדקא מתריץ [וכפי שמתרץ, מיישב] אביי את הדברים.

דתניא כן שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: מי חטאת הבאים לטהר אדם מטומאת מת, שנטמאו, בכל זאת הריהם מטהרין את האדם מטומאתו. וראיה לדבר, שהרי אשה נדה שנטמאה בטומאת המת, מזין עליה ממי החטאת אף שהיא טמאת נדה, ומי החטאת נטמאים כשהם נוגעים בה.

ואמר רבה: אף על פי שלכאורה אין הדברים דומים, שהרי בנדה לא נטמאו מי החטאת קודם שנגעו בגופה, ואין מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם לכן — ר' אלעזר סבור שמי החטאת נטמאו עוד קודם שטיהרו את הנדה, כשהיו מעל גופה, שכן בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה, שכך אמר ר' עקיבא: העברת כלי של מי חטאת על גבי מקום טמאכאילו מונח הכלי באותו מקום דמי [נחשב הוא], ומי החטאת נטמאים. ומנין שכך סבור ר' עקיבא?

דתנן כן שנינו במשנה]: היה אדם טהור עומד חוץ (מעבר) לתנור שהתנור מפריד בינו לבין קיר הבית, ושרץ מטמא מונח בתנור, והושיט האדם את ידו לחלון שבקיר הבית ונטל את הלגין (כלי ובו מי חטאת) והעבירו מעל פי התנור (המצוי בחלקו העליון של התנור) — ר' עקיבא מטמא את מי החטאת שבלגין, אף שלא הונח הלגין על התנור, אלא רק עבר מעליו, וחכמים מטהרין. ולשיטת רבה, בהא פליגי [בזה הם חלוקים], שר' עקיבא סבר [סבור] כי הכלי ובו מי החטאת הריהו כמונח עליו דמי [נחשב], ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו [לא] כמונח דמי [נחשב]. ור' אלעזר בענין הזאה על נדה, סבור כר' עקיבא, ולכן הוא מוכיח את דבריו ממי החטאת שנטמאו כשעברו מעל הנדה.

ואיתיביה [והקשה לו] אביי לרבה על הסברו זה ממה ששנינו בברייתא: אף על פי שר' עקיבא מטמא את מי החטאת כשהם מונחים בלגין קודם הזאה, מודה ר' עקיבא בהזאה עצמה, שאם תוך כדי הזאה על טמא מת העבירה מעל כלי חרס טמא, או מעל גבי משכב ומושב טמאשהיא טהורה, משום שאין לך דבר שמטמא את מה שנמצא בחלל שלמעלה ממנו כלמטה, אלא רק כזית מן המת, ושאר כל המאהילין המטמאים דבר המאהיל עליהם. ומעירים: לשון ("כל המאהילין") באה לאיתויי [לרבות] אבן המנוגעת בצרעת הבתים, שאף היא מטמאה באוהל!

אלא אמר אביי הסבר אחר במחלוקת ר' עקיבא וחכמים: דכולי עלמא [לדעת הכל] כלי ובו מי חטאת העובר על מקום טמא — לאו [לא] כמונח דמי [נחשב], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים] שר' עקיבא סבר: גזרינן [גוזרים אנו] טומאה על הכלי העובר שיהא טמא שמא ינוח הכלי על התנור, שאז הוא נטמא בוודאות. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו. ומודה ר' עקיבא במי הזאה שעברו מעל דבר טמא, שאין מקום לגזירה זו, שהרי כיון דנפק נפק [כיון שיצא מתחת ידו של הכהן, כבר יצא] ושוב אין הוא יכול להניחה היכן שירצה, ולכן אין חשש שיניחנה במקום הטמא.

ושואלים: לפי הסבר זה של אביי, נמצא כי לדעת הכל, מי חטאת שהוזו על הנדה, אינם נטמאים קודם שהם מטהרים אותה, ואם כן ר' אלעזר ורבנן [וחכמים], שנחלקו האם מי חטאת שנטמאו מטהרים, במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? אמר אביי: בשאלה האם דנין (למדים) דינה של טומאה קדומה (קודמת) כגון מי חטאת שנטמאו מתחילה, מטומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים (כפי שהוא בנדה שמזים עליה) קמיפלגי [הם חלוקים].

מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: דנין, והם מטהרים כמותם, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אין דנין. והוא מה שהשיב רב חסדא על שאלת רמי בר חמא לענין דם חטאת שניתז על בגד טמא, ששאלה זו תלויה במחלוקת זו של ר' אלעזר וחכמים: לר' אלעזר דינו של דם שנטמא בשעת מגע בבגד כדינו של דם שנטמא קודם לכן, ואינו טעון כיבוס. ולדעת חכמים אין למדים זה מזה, ולכן כשנטמא בשעת המגע בבגד הריהו טעון כיבוס.

רבא אמר: אין להוכיח מכאן לענייננו, שכן דכולי עלמא [לדעת הכל] אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, וגם לא לדעת ר' אלעזר.

והכא [וכאן], שנחלקו האם יש ללמוד מנדה שנטהרת בהזאה, שמי חטאת שנטמאו מטהרים, בהא קמיפלגי [בזה הם חולקים], ר' אלעזר סבר [סבור]: הזאה של מי חטאת צריכה שיעור, ומכל מקום מצטרפין (מצרפים) להזאות יחד, להשלים לשיעור הזאה כדי לטהר את הטמא. ולכן אם בהזאה הראשונה על הנדה לא היה שיעור הזאה, הרי כבר נטמאה אותה הזאה. והואיל ולדעת ר' אלעזר היא מצטרפת להזאה השניה לטהר את הנדה, נמצא שמי חטאת שנטמאו מטהרים את הנדה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שהזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה כבר נטהרת הנדה, והרי זו טומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים. ואין ללמוד ממנה למקרה בו היו טמאים מתחילה.

א שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: זה שנאמר בדין כיבוס דם החטאת: "ואשר יזה מדמה על הבגד" (ויקרא ו, כ) בא למעט: דווקא כשהוזה מדם חטאת כשירה, ולא מדם חטאת פסולה. ר' עקיבא אומר: יש להבחין: אם היתה לה שעת הכושר שהיתה כשרה בשלב כלשהו, ונפסלהדמה טעון כיבוס, לא היתה לה כלל שעת הכושר, ונפסלהאין דמה טעון כיבוס.

ור' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, גם זו שהיתה לה שעת הכושר, מאחר שנפסלה — אין דמה טעון כיבוס. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומשיבים: כתיב [נאמר] בפרשת החטאת, שנזכר בה דין כיבוס הדם: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב), וכתיב [ונאמר] עוד באותה פרשה "מדמה" (ויקרא ו, כ), הרי אלו שני מיעוטים: חד [מקרא אחד] בא למעט להיכא [למקום] שהיתה לו לדם החטאת שעת הכושר, ואחד למקרה שלא היתה שעת הכושר.

ור' עקיבא, מה הוא משיב לכך? לדעתו יש רק מיעוט אחד לחטאת פסולה, הנלמד מהכתוב "מדמה" והוא מלמד על זו שלא היתה לה כלל שעת הכושר. ואילו המיעוט הנלמד מ"אתה" בא ללמד בענין מריקה ושטיפה של כלי נחושת שבושלה בו החטאת — פרט לתרומה, שאם נתבשלה — אין בכלי שנתבשלה בו דין מריקה ושטיפה. ור' שמעון שאינו דורש כך, הרי זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: קדשים קלים שנתבשלו אין טעונין דין מריקה ושטיפה כפי שיבואר להלן (זבחים צו,ב), וכל שכן תרומה. ולפיכך אין צורך בכתוב מיוחד למעט תרומה מדין זה, ולכן הוא ממעט מ"אותה" חטאת פסולה.

ב משנה ניתז דם החטאת מן הצואר של הבהמה על הבגדאינו טעון כיבוס. נתקבל הדם בכלי וניתן על המזבח, וניתז מן הקרן ומן היסוד על הבגד — אינו טעון כיבוס, שהרי כבר הוזה הדם ונתקיימה מצוותו. אם נשפך הדם מצוואר הבהמה על הרצפה קודם שנתקבל בכלי, ואספו הכהן וניתז הדם על הבגד — אין הדם טעון כיבוס. אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי שרת, וראוי (ועומד) להזאה.

ג גמרא ומביאים מקור לדינים שהובאו במשנתנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול ניתז דם מן הצואר על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר בענין זה: "אשר יזה" (ויקרא ו, כ), לא אמרתי לך דין זה של כיבוס אלא בדם הראוי להזאה בלבד, שנתקבל בכלי. ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר: "אשר יזה" (ויקרא ו, כ) — פרט לזה שכבר הוזה.

ד שנינו במשנה: נשפך הדם על הרצפה ואספו הכהן, וניתז על הבגד — אינו טעון כיבוס. ועוד שנינו: אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר