חצות שני של הלילה הבא עוכלתן (מחשיב אותם כמעוכלים). רב חסדא אמר: עמוד השחר של הלילה הראשון עוכלתן, ואם יפקעו אין צריך עוד להחזירם.

אמרי בי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של רב: מאי טעמא [מה הטעם] של רב חסדא שעמוד השחר מטיל עליהם דין עיכול? נלמד הדבר בקל וחומר: ומה חצות שאין עושה לינה שאם היו האיברים מחוץ למזבח בחצות לילה, אין הדבר נחשב להם כלינה הפוסלת אותם, בכל זאת עושה עיכול, שהרי אחר חצות הם נחשבים כמעוכלים. עמוד השחר שעושה לינה, שאם היו מחוץ למזבח הרי הם נפסלים משום נותר, אינו דין שעושה עיכול?

ועוד נחלקו חכמים אלה בבעיה אחרת: פירשו האיברים קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר, רבה אמר: חצות של לילה שני עוכלתן (כשיטתו בשאלה הקודמת), ואם פקעו לאחר מכן לא יחזירם, רב חסדא אמר: מאחר ולא היו על המזבח בעלות השחר אין בהן תורת עיכול לעולם, וישוב ויחזירם למזבח עד שייעשו דשן ממש. משתי המחלוקות שבין רבה ורב חסדא עולה כי מוסכם על שניהם שאם לא היו האיברים על המזבח בחצות אין הם נחשבים כמעוכלים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שחצות דווקא בהיותם בראש המזבח משויא להו עיכול [עושה בהם, מחיל עליהם, דין עיכול]? דילמא כל היכא דמשכחא להו משויא להו עיכול [שמא כל מקום שמוצא אותם זמן חצות עושה בהם עיכול]! ומעירים, שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: הלכתא [הלכה] כרב יוסף שאם עבר חצות נחשבים האיברים כמעוכלים בכל מקום שהם נמצאים בו, ולאו דווקא על המזבח.

איתמר נמי [נאמר גם כן], שאמר ר' חייא בר אבא: פירשו איברים מן המזבח קודם חצות והחזירן אחר חצות — אמנם לא נהנין מהם, ואולם גם לא מועלין בהם, מאחר וכבר נעשתה מצוותם, שחצות עשה בהם עיכול. וכן תנא [שנה] בר קפרא: פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות — יוצאין מידי מעילה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: וכי מאחר ששלחו מתם [משם, מארץ ישראל] הילכתא [הלכה] כרב יוסף, שחצות עושה עיכול גם מחוץ למזבח, וכן אמר ר' חייא בר אבא, וכן תני [שנה] בר קפרא כדבריו, אם כן רבה ורב חסדא במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר ליה [לו]: באיברים שמנים, שכיון שיש בהם שומן הרי הוא מעכב את התעכלותם, ובאלו אין חצות עושה עיכול.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרבה: האם לינה מועלת (מועילה) לפסול את האיברים כאשר הם נמצאים בראשו של מזבח בעלות השחר, שלא על גבי המוקד, או אינה מועלת בראשו של מזבח, ולא נפסלו עם השחר? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שעדיין לא ירדו מן המזבח, השתא [עכשיו, הרי] אפילו אם לנו בעזרה אמרת [אומר אתה] שאם עלו לא ירדו, כפי ששנינו במשנה (פד,א), אם נשארו בראשו של מזבח מיבעיא [נצרכה לומר] שלא ירדו?

ואלא השאלה עוסקת במקרה שלנו בראש המזבח, וירדו מעל המזבח, ומעתה יש לשאול האם נפסלו בלינה בראש המזבח, ולכן אם ירדו שוב לא יעלו, או שמא כשרים הם ויעלו. וצדדי השאלה: האם לינה בראש המזבח לשלחן של לחם הפנים מדמינן לה [אנו מדמים, משווים אותה], דתנן [ששנינו במשנה]: חלות של לחם הפנים, שצריך ליטול אותן בכל שבת ולהביא חלות חדשות, אפילו הן נשארות על השלחן ימים רבים לאחר הזמן הראוי — אין בכך כלום ולא נפסלו בלינה, או דילמא [שמא] ללינה על קרקע העזרה מדמינן [אנו מדמים, משווים], שבשר הלן על רצפת העזרה נפסל בעלות השחר?

אמר ליה [לו]: אין לינה בראשו של מזבח, ואינם נפסלים שם. ושואלים: האם קיבלה מיניה [קיבל רבא הלכה זו ממנו, מרבה] והסכים לה, או לא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: איברים שלנו בעזרה — מעלה אותם למזבח ומקטר והולך כל הלילה עד עלות השחר, ולא יותר מכך. לן איבר בראשו של מזבח — מקטר והולך לעולם עד שיישרפו.

ירדו האיברים הללו שלנו בראש המזבח מעל המזבח, רבה אמר: יעלו, רבא אמר: לא יעלו עוד. שמע מינה [למד מכאן]: לא קיבלה רבא מיניה [ממנו], אלא הוא סבור שיש פסול לינה בראש המזבח. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: כשם שהמזבח מקדש כך הכבש וכלי שרת מקדשים. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: "הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז) — אין לי אלא מזבח, כבש מנין? תלמוד לומר "ומשחת את המזבח" (ויקרא ב, יב), "את" לרבות הכבש. כלי שרת מניין? תלמוד לומר בכלי הקודש כולם: "כל הנגע בהם יקדש" (שמות ל, כט).

בעא מיניה [שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין? אמר ליה [לו], תניתוה [הרי כבר שניתם אותה] במשנתנו: כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן למרות שהוא פסול, כך כלים מקדשין!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: ממשנתנו יש ללמוד שכלי שרת מקדשים את מה שניתן בהם, לענין ששוב לא ניתן לפדותו, גם אם נפסל. ואילו אני, לגבי השאלה האם הם מקדשים לכתחילה ליקרב קמיבעי [נשאלה] לי. אמר לו ר' יוחנן: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו], בכלל קרבנות פסולים שאם עלו לא ירדו: