ר' יהודה אומר: אין דם מבטל דם, שלדעתו דבר שנתערב במינו, אפילו טיפה בכלי גדול — אינו בטל. ודם הקרבן כשר הוא, ויזרוק הכהן את דם התערובת על המזבח.

נתערב דם כשר בדם של קרבנות פסולין — אין לו תקנה, וישפך הכל לאמה (תעלת המים העוברת בעזרה). נתערב דם הקרבן בדם התמצית (שנתמצה מצוואר הבהמה לאחר שיצא דם הנפש) והריהו פסול לזריקה — ישפך הכל לאמה. ר' אליעזר מכשיר תערובת זו לזריקה. ומכל מקום גם לדעת תנא קמא, בכל המקרים, אם לא נמלך (שאל) הכהן והלך מדעת עצמו ונתן מדם התערובת על המזבח — כשר הקרבן.

א גמרא שנינו במשנה כי דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם — כשר, למרות שהמים מרובים מן הדם. ועל כך אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא שנו הלכה זו אלא דווקא במקרה שנפלו מים לתוך דם, אבל במקרה שנפל דם לתוך מים — כל חלק וחלק מן הדם שנפל אל המים ראשון ראשון בטל במים, ואין התערובת כשרה לזריקה, גם אם תהא בה בסוף מראית דם.

אמר רב פפא: ולענין מצות כיסוי הדם של חיה ועוף שנשחטו, אינו כן, שלא רק אם נפלו המים לדם, אלא גם אם נפל הדם למים, אם יש בתערובת מראות דם — הריהי חייבת בכיסוי הדם. ואין אנו אומרים שכבר נתבטל הדם מתחילה, ושוב אינו חייב בכיסוי, לפי שאין דחוי במצו‍ת, שכיון שכבר התחייב הדם במצות כיסוי, הריהו חוזר ומתחייב כך משעה שיש בו מראית דם.

ב ועוד בדיני תערובת. אמר ריש לקיש: בשר הפיגול (קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ לזמנו), ובשר הנותר (שעבר זמן אכילתו), ובשר הטמא, שבכל אחד מהם שיעור כזית המחייב מלקות על אכילתו, שבללן (עירב אותם) זה בזה, ואכלן בתערובתם — הרי הוא פטור מעונש מלקות על כך, משום שאי אפשר שתוך כדי תהליך הלעיסה בפה לא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו, וכיון שאין יודעים מהו האיסור שרבה ומהו האיסור שבטל, אין אפשרות להתרות בוודאות באדם האוכל על אכילת איזה מן האיסורים הוא עומד ללקות, ובלא התראה ודאית אין לוקים.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן מדברי ריש לקיש שלושה כללים הלכתיים]: שמע מינה [למד מכאן] שאף איסורין מבטלין זה את זה ברוב, בדומה להיתר המבטל איסור. ושמע מינה [ולמד מכאן] עוד שההלכה שדבר איסור הנותן טעם בדבר היתר הריהו אוסרו, אף בזמן שההיתר הוא רוב — לאו דאורייתא [לא מן התורה היא], אלא מדברי חכמים. שאילו היתה מן התורה, צריך היה במקרה זה ללקות על אכילה זו, שהרי אחד מן האיסורים נתן טעם בחבירו, ואסרו. ושמע מינה [ולמד מכאן] עוד שהתראת ספק, שאין העדים המתרים באדם יודעים בוודאות איזו עבירה הוא עומד לעבור — לא שמה התראה, ולכן אין הוא לוקה במקרה זה, אף אם התרו בו עדים.

על מה שמשמע מכאן שנותן טעם ברוב אינו אוסר מן התורה, מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו במשנה: מי שעשה עיסה ממיני קמח שונים, מן החיטין ומן האורז, אם יש בה בתערובת זו טעם דגן (חיטה) — חייבת בהפרשת חלה כדין עיסה העשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן. ודין זה אמור אף על גב דרובא [אף על פי שהרוב] שבה הוא קמח אורז!

ומשיבים: אף חיוב זה בחלה אינו אלא מדרבנן [מדברי חכמים], ולא מן התורה. ומקשה רבא: אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה: אדם יוצא בה בעיסה זו ידי חובתו באכילת מצה בפסח, שהיא מצוה מן התורה דווקא במיני דגן. הרי שדין נתינת טעם ברוב מן התורה הוא!