ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הבאה להוכיח מכלל זה שבמשנה כדעת ר' יוחנן, הכלל ששנינו לעומתו: "כל שלא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה" לאיתויי מאי [להביא, לרבות מה] הוא בא, לדעת ר' יוחנן? מליקה של איזה מן הפסולים?

אלא כללים אלו באו לרבות פסולים אחרים שלא נשנו במפורש במשנה: רישא [הכלל שבתחילה] "כל שפסולו בקודש" — לאיתויי [להביא, להוסיף] שחיטת עוף קדשים בפנים, שאף היא אינה מטמאה בבית הבליעה. ואילו סיפא [הכלל שבסוף] "כל שלא היה פסולו בקודש" — לאיתויי [להביא, להוסיף] מליקת חולין בחוץ, שהיא מטמאה בבית הבליעה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של ר' יוחנן: מלקה זר, וכן אם מלקה כהן הפסול לעבודה, וכן הפיגול עוף שנעשה במחשבת חוץ לזמנו, והנותר מבשר העוף למחר, והטמא בשר העוף שנטמא — אף שאסורים באכילה ובהקרבה, אין מטמאין בבית הבליעה.

אמר ר' יצחק: שמעתי שתים הלכות, אחת בענין קמיצת זר שקמץ הזר את הקומץ מן המנחה להקטירו, ואחת בענין מליקת זר, שאף ששתיהן פסולות, אחת אם עלתה למזבח תרד, ואחת לא תרד, ואולם לא ידענא [איני יודע] באיזו מהן נאמרה הלכה זו ובאיזו נאמרה הלכה זו. אמר חזקיה: מסתברא [מסתבר] לומר שקמיצה שנעשתה על ידי זר — תרד, ואילו מליקה שנעשתה על ידי זר — לא תרד.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מליקה שנעשתה על ידי זר שלא תרד, שכן ישנה בבמה, כשלא היה משכן או מקדש, שאין שם צורך בכהן, אם כן קמיצה בזר נמי [גם כן] לא תרד, שכן ישנה בבמה!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין קמיצה בבמה משום שאין מנחה נוהגת בבמה — הרי לשיטה זו אין הקרבת עופות נמי [גם כן] נוהגת בבמה, ואין איפוא מליקה בבמה!

שכן אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה — יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה — אין עופות בבמה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכך נאמר בענין הקרבנות שהוקרבו בהר סיני (קודם שהוקם המשכן): "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), והלשון "זבחים" יש בה הדגשה כפולה: "זבחים" — ולא מנחות, "זבחים" — ולא עופות!

אלא אימא [אמור] שאף שנהגו גם מליקה וגם קמיצה בבמה, ממליקה בבמה יש ללמוד לענין מליקה במקדש, ואולם מקמיצה בבמה אין ללמוד קמיצה במקדש, ששני עניינים שונים הם, שהרי אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה שאין צורך להניח את קומץ המנחה בכלי שרת לקדשו, ואילו במקדש חובה לעשות כן.

א שנינו במשנה שאם מלק בשמאל או בלילה אינן מטמאות בבית הבליעה. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול תהא מליקה פסולה, כגון שנעשתה בשמאל, או בלילה, שהיא לפנים (במקדש) מטמאה בגדים בבית הבליעה כדין נבלת העוף? תלמוד לומר בענין נבלת העוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה... וטמא עד הערב" (ויקרא יז, טו), וזו שנמלקה בשמאל או בלילה אין היא בכלל "נבילה", ואינה מטמאה.

ותמהים: ומדוע לא נאמר שהא נמי [זו גם כן] נבלה היא, ותטמא בבית הבליעה! אלא יש להבין כך: תלמוד לומר "נבילה וטריפה" (ויקרא יז, טו), וטריפה הוזכרה כאן כדי ללמדנו במי נוהגת טומאת נבילה: מה טריפה הריהי דבר שאין מתרת את האיסור, שאין עצם היטרפות העוף מתיר כל איסור שיש בו, אף כל דרך המתה של העוף שאין מתרת את האיסור הריהי בכלל טומאת נבילה.

יצא מכלל זה כל מליקה שהיא נעשית לפנים (במקדש), ואפילו זו שנעשתה בידי הפסול לעבודה או בלילה, שהואיל והיא מתרת את האיסור, שהרי אם עלתה לא תרד, וקודם המליקה לא היתה ראויה לכך — אין מטמא בגדים בבית הבליעה.

הביא (נכנס בכלל זה) של המטמאים בבית הבליעה המולק (ק"ץ חפ"ץ = ק דשים בחו ץ, ח ולין בפ נים ובחו ץ. סימן לדינים הבאים) קדשים בחוץ, ומולק חולין בין מבפנים בין מבחוץ, הואיל ואין מתירין את האיסור, שהרי אף עתה אסורים הם בהקרבה — מטמאין בגדים בבית הבליעה.

ועוד בענין טומאת בית הבליעה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יכול תהא שחיטת עוף של חולין לפנים (במקדש), ושחיטת עוף של קדשים, בין מבפנים ובין מבחוץ — מטמאה בבית הבליעה? תלמוד לומר בדינה של טומאה זו: "נבלה" (ויקרא יז, טו), ואלו שנשחטו אין הם בכלל "נבילה" שתטמא.

ותמהים: ובאמת, מדוע לא נאמר שהא [שחיטה זו] שנעשתה שלא כהלכתה נמי [גם כן] נבלה היא! אלא תלמוד לומר: "נבילה וטריפה" (ויקרא יז, טו), והזכרת טריפה בפסוק זה באה ללמדנו במי נוהגת טומאת בית הבליעה: מה טריפה הריהי שווה באיסורה בפנים כבחוץ, שכאן וכאן היא אסורה, אף כל שהן שוות לאיסורן בפנים כבחוץ הריהן בכלל המטמאות בבית הבליעה.

יצא מכלל זה שחיטת חולין בפנים, וכן שחיטת קדשים בין מבפנים בין מבחוץ, הואיל ולא שוו לאיסור בפנים כבחוץ — אין מטמאין בגדים אבית הבליעה.

ושואלים: בשלמא [נניח] חולין לא שוו בפנים כבחוץ, שהרי עופות חולין שנשחטו בחוץ כדינם — בוודאי כשרים, ואילו חולין שנשחטו בפנים — אסורים, אלא שחיטת עוף קדשים, הרי אידי ואידי [אלו ואלו, בחוץ ובפנים] פסולין נינהו [הם]!

אמר רבא: שחיטת עוף קדשים בחוץ אינה נלמדת מכתוב זה, אלא סברה היא: אם הועילה (נחשבת) לו לעוף שחיטת חוץ כשחיטה כשירה, עד כדי לחייבו כרת עליה משום שחיטת חוץ (ראה להלן זבחים קז,א), לא תועיל (תיחשב) לו לשחיטה כשירה כדי לטהרה בכך מידי טומאת נבילה?

ולפי זה, כך יש להבין את הברייתא: אשכחן [מצאנו] ששחיטת קדשים בחוץ אינה מטמאה, ואולם שחיטת קדשים בפנים מנלן [מנין לנו] שאינה מטמאה? ועל כך משיבה הברייתא — הואיל ולא שוו שחיטת קדשים בפנים כבחוץ, שהרי כפי שלמדנו מסברה, שחיטת קדשים בחוץ שחיטה כשירה היא (לחייבו כרת) ואינה מטמאה, וכלל הוא שכל שלא שוו בחוץ ובפנים אינם מטמאים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מלק קדשים בחוץ נמי [גם כן] לא יטמאו, שהרי לא שוו [שוים] באיסורם בפנים כבחוץ, שמליקה בפנים כשירה היא. אבל במשנה שנינו שהם מטמאים!

אמר רב שימי בר אשי: דנין לטהר דבר שנעשה שלא בהיכשרו (שחיטת עוף קדשים בפנים) מדבר שנעשה שלא בהיכשרו (שחיטת עוף קדשים בחוץ), ואין דנין לטהר דבר שנעשה שלא בהיכשרו (מליקת קדשים בחוץ) מדבר שנעשה בהיכשרו (מליקת קדשים בפנים), שהרי יש לומר כי דווקא משום שנעשה הדבר בהכשרו אינו מטמא.

ושואלים על כלל זה: והאם אכן לא למדים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין לבשר הקרבן שיוצא מהעזרה ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על המזבח דינו שלא ירד מן המזבח — שהרי היוצא כשר בבמה, שאין שם תחום מסויים להקרבה. ואם כן, למדים להכשיר דבר שנעשה שלא כראוי (במקדש) מדבר שנעשה כמצוותו (יוצא בבמה)!

ומתרצים: התנא המכשיר את היוצא, באמת אינו לומד דין זה מבמה, אלא על הכתוב "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שריבה (הוסיף) הכתוב בלשון כוללת זו, שכל העולה על המזבח לא ירד, סמיך ליה [סמך לו, למד], עיקר לימודו היה ממקרא זה. ואין הראיה מבמה אלא כאסמכתא בלבד.

ב משנה מלק הכהן את העוף כראוי, ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה, שיש בעוף מכה או מחלה שהוא עתיד למות ממנה, והריהו פסול להקרבה ואסור באכילה לכהנים, ר' מאיר אומר: כזית ממנו אינו מטמא בבית הבליעה כשאר נבלת העוף, שכן המליקה הוציאתו מכלל נבילה.