אמר רמי בר חמא: כל כבשי כבשים כלומר, הכבשים הקטנים, השיפוע שלהם הוא שלש אמות של אורך לאמה גובה, חוץ מכבשו של מזבח, שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא [בקצה] לכל אמה גובה, שעשו את השיפוע מתון יותר, כדי להקל על הכהנים בנשיאת איברי העולה, ומחשש החלקה.

א משנה מנחות היו נקמצות כלומר, הכהן נוטל קומץ מן המנחה כדי להקטירו על המזבח, בכל מקום בעזרה (ולא רק בצפון), ונאכלות לפנים מן הקלעים של העזרה, לזכרי כהונה לכהנים זכרים, בכל מאכל צלי או מבושל, ליום ולילה עד חצות.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: מנחה שנקמצה בהיכל עצמו — כשירה, שכן מצינו מעין קמיצה בהיכל בסילוק בזיכין, שהיו שני בזיכי לבונה מונחים ליד לחם הפנים בהיכל, ובשבת לוקחים (מסלקים) אותם משם כדי להקטירם ובכך להתיר את לחם הפנים באכילה לכהנים. וסילוק הבזיכים הוא, איפוא, כמו קמיצה ללחם הפנים.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר לגבי המנחה "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (ויקרא ב, ב), "וקמץ משם", כוונתו — ממקום שרגלי הזר שהביאה עומדות.

בן בתירא דורש באופן אחר, ואומר: מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר את הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: "וקמץ משם", ממקום שקמץ כבר. על כל פנים, לדברי התנא הראשון כיצד ניתן לקמוץ בהיכל? והרי זר אינו יכול להיכנס לשם!

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הוא מותיב לה [היה מקשה את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [היה מתרץ אותה], איכא דאמרי [יש שאומרים]: אמר ליה [לו] ר' עקיבא לר' ירמיה בר תחליפא, אסברא [אסביר] לך: לא נצרכא דרשה זו כדי להגביל את מקום הקמיצה, אלא להיפך, להכשיר את כל העזרה כולה לקמיצה, גם במקום שהותר לזר להיכנס. ומדוע צריך לכך?

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועולה קדשי קדשים וגם מנחה היא קדשי קדשים, יש לומר: מה עולה טעונה דווקא צפון לשחיטתה, אף מנחה טעונה צפון לקמיצתה.

ומשיבים: לא ניתן היה לומר כך, כי יש לדחות: מה לעולה שהיא חמורה יותר, שכן היא עולה כליל!

ואם תאמר שהיה מקום ללמוד מחטאת שגם היא קדשי קדשים ושחיטתה בצפון ואינה עולה כליל — גם זאת יש לפרוך: מה לחטאת שהיא חמורה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

ואם תאמר: נלמד מאשם, שהוא קדשי קדשים ושחיטתו בצפון — יש לדחות: מה לאשם, שכן מיני דמים, ואין ללמוד מכאן למנחה.

ומוסיפים: מכולהו [מכולם] ביחד גם כן אי אפשר היה ללמוד, מן הצד השווה שבהם, שהם קדשי קדשים, וכן המנחות, משום שמה לכולהו [לכולם] שכן מיני דמים הם!

אלא איצטריך [הוצרך הדבר] להיאמר מפני טעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] במנחה תחילה: "והגישה (הכהן) אל המזבח" (ויקרא ב, ח), ונאמר בקמיצה: "והרים ממנו בקמצו" (ויקרא ו, ח), ו"ממנו" כוונתו מן הכלי בו הגיש את המנחה תחילה אל המזבח, יש לומר:

מה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף קמיצה מכלי זה תהיה רק בקרן מערבית דרומית, קא משמע לן [משמיע לנו] שהותרה קמיצה גם במקומות אחרים בעזרה.

ג ובאותו ענין אמר ר' יוחנן: שלמים שמקום שחיטתם בכל העזרה, ששחטן בהיכל — כשרים, שנאמר: "ושחטו (אותו) פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם פתח ההיכל ראוי לשחיטת השלמים, כל שכן ההיכל עצמו.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו ממה ששנינו, ר' יוחנן בן בתירה אומר: מנין שאם הקיפו גוים את כל העזרה, והיו יורים עליה, עד שאין הכהנים יכולים לשהות שם, שהכהנים נכנסין לשם (להיכל) ואוכלין שם קדשי קדשים? תלמוד לומר: "בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, י).

ואמאי [ומדוע] צריך הוא ללימוד זה? נימא [נאמר] כך, כדרך שנימק זאת ר' יוחנן: הרי נאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם החצר ראויה לאכילת קדשי קדשים, כל שכן אהל מועד עצמו!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משוה]?! התם [שם] לגבי שחיטה, שמדובר בענין עבודה, ואדם עובד ומשרת את רבו (אדונו) במקום בו רבו נמצא — אמרינן [אומרים אנו] לא יהא טפל חמור מן העיקר. ואילו לענין אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, שאין זו דרך ארץ, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן צריך כתוב מיוחד שמלמדנו שמותר לעשות זאת.

ד משנה חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית של המזבח. ובכל מקום היתה כשירה, אלא זה היתה מקומה שקבעו לה. ושלשה דברים היתה אותה קרן משמשת מלמטה (בחצי המזבח התחתון, למטה מחוט הסיקרא), ושלשה מלמעלה. מלמטה: מעשה חטאת העוף, והגשות של המנחות בכלי לפני הקמיצה, ושירי הדם ששופכים שם.

ומלמעלן היתה משמשת לניסוך היין שמביאים עם הקרבנות, או כקרבן בפני עצמו, ולניסוך המים בחג הסוכות, שבקרן שבראשה היו נקבים המיועדים לכך. וכן היתה משמשת לעשיית עולת העוף כשהיא רבה במזרח (בקרן דרומית מזרחית, ששם היתה נעשית) שאם היו עולות מרובות, ולא היה שם מקום ליותר מכהן אחד, היו עושים אותה בקרן הדרומית מערבית, כאשר יבואר בגמרא.

כלל אמרו: כל העולין למזבח — עולין בכבש דרך ימין לכיוון קרן מזרחית דרומית,