בפנים בתוך ההיכל בחוץ על מזבח העולה, ועל מנת לתת את הניתנין בחוץ בפנים, וכן אם שחט על מנת שיאכלוהו טמאים או שיקריבוהו טמאים, או על מנת שיאכלוהו ערלים או שיקריבוהו ערלים, או שאמר שהוא שוחט על מנת לשבר עצמות הפסח, או לאכול הימנו (מן הפסח) נא, או לערב דמו של קרבן בדם הפסולים — בכל אלה, למרות שחשב בעבודת הקרבן לעשות דבר אסור, ואפילו דבר הפוסל את הקרבן — הקרבן כשר,

שאין מחשבה פוסלת את הקרבן אלא במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת נפסלים במחשבה שלא לשמן.

א גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה הפוסל במחשבה להניח למחר או להוציא לחוץ? אמר ר' אלעזר: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בנותר, כתוב אחד אומר: "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר... באש תשרופו" (שמות יב, י), וכתוב אחד אומר: "לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז, טו), וכתוב זה הנוסף, אם אינו ענין לעצם האיסור להניח, שכבר נאמר בפסוק אחר, תנהו לענין מחשבת הינוח שלא רק אם הניח בפועל, אלא גם אם חשב לעשות כך הרי הוא פוסל.

ושואלים: ולדעת ר' יהודה האי קרא להכי הוא דאתא [פסוק זה, לכך הוא שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [פסוק זה נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא]: נאמר "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר", ומן המלים "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, טו) למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה.

חליפין של תודה, וכן וולדות או תמורות של תודה, מנין שאף הם נאכלים ליום ולילה? תלמוד לומר: "ובשר" שהוא"ו בא לרבות. חטאת ואשם מנין שהם נאכלים רק ליום ולילה? תלמוד לומר: "זבח", לרבות זבחים אחרים.

ומנין לרבות שלמי נזיר איל שמביא הנזיר בסוף נזירותו ושלמי פסח? תלמוד לומר: "שלמיו" בלשון רבים. לחמי תודה, וחלות ורקיקים שבקרבן הנזיר מנין שהם נאכלים ליום ולילה? תלמוד לומר: "קרבנו", כולן קורא אני בהן "לא יניח ממנו עד בקר". משמע שהפסוק נצרך ללמדנו כמה וכמה הלכות בענין זמן אכילת הקרבנות!

ומשיבים: אם כן, אם רק לצורך זה, לימא קרא [שיאמר הפסוק] "לא תותירו ממנו עד בקר" כמו בפסוק האחר, מאי [מהו] "לא יניח"? אם אינו ענין להינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח.

ומקשים על המקור שהביא ר' אלעזר: התינח [זה נוח] להסביר דברי ר' יהודה בענין מי שחשב להניח את האימורים למחר, אבל לפסול כשחשב להוציא לחוץ מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי זה אינו נלמד מכאן!

ועוד יש לטעון כנגד דברי ר' אלעזר: והרי טעמא [הטעם] של ר' יהודה סברא הוא ולא מן המקרא! דתניא [ששנויה ברייתא], אמר להם ר' יהודה לחכמים: אי [אין] אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול? אף חישב להניחו למחר — פסול. ואם כן, ר' יהודה אומר דברו מפני הסברה, שהוא מחשיב מחשבה כמעשה! ומקשים: אלא תאמר כי טעמא [הטעם] של ר' יהודה סברא הוא, ולא מן המקרא? אם כן, וניפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יהודה בכולהו [בכולם], ויפסול אף בשאר המקרים המובאים במשנה מפני אותה סברה!

ודוחים: בהי ניפלוג [באיזה מהם יחלוק]? אם בשוחט על מנת שיהא שובר עצמות הפסח ועל מנת לאכול ממנו נא, הלוא גם אם עשה כן בפועל, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם נפסל] על ידי כך? הרי זריקת הדם היא המרצה ומכפרת!

וכן אם אמר על מנת שיאכלוהו טמאים ושיקריבוהו טמאים, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם נפסל] במעשה הזה? וכן שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם הוא נפסל] אם נעשה בו כן? לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אפשר לומר: כל כמיניה [וכי בכוחו] לעשות את הדברים הללו התלויים בדעת אחרים?

וכן במה ששנינו שאם חשב לערב דמן בדם הפסולין שהוא כשר, ר' יהודה אינו חולק, כי הוא הולך לטעמיה [לשיטתו], שאמר: אין דם מבטל דם, ולכן גם אם היה מערב את הדם בפועל לא היה נפסל. וכן כשחשב ליתן את הניתנין למעלה למטה, ואת אלה שניתנים למטה למעלה, ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: דם הניתן שלא למקומו במזבח נמי [גם כן] מקומו קרינא ביה [אנו קוראים בו] ונרצה הקרבן.

ושואלים: וליפלוג [ושיחלוק] בניתנין בפנים שנתנן בחוץ, והניתנין בחוץ שנתנן בפנים שהרי מפורש במקרא שחטאת שדמה ניתן בפנים נפסלה!

ומשיבים: במקרה זה קסבר [סבור] ר' יהודה כי לפסול את הקרבן במחשבת חוץ למקומו בעינן [צריכים אנו] שיהא זה מקום שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורין ששלושתם כשרים בו, והוא חוץ לעזרה, שהיה כשר לכך בזמן היתר הבמות. אבל מחשבה על זריקה בהיכל שאין בו שלושה אלה (שאין בו הקרבת בשר ואימורין) אינה פוסלת.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, מקבל] ר' יהודה האי סברא [סברה זו] של מקום משולש? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר בכתוב "לא תזבח לה'... כל דבר רע" (דברים יז, א), ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום ולא בצפון העזרה, שהוא מקומה, וכן חטאת שנכנס דמה לפנים כלומר, ששחטה על מנת להכניס דמה להיכל, שהיא פסולה. משמע שפוסלת מחשבה גם על מקום שאינו משולש!

וכלפי זה טוענים: ולית [וכי אין] לו לר' יהודה סברה זו של שלישי (מקום משולש)? והתנן [והרי שנינו במשנה], אמר ר' יהודה: אם הכניס דם חטאת חיצונה לפנים בשוגג — כשר, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם הכניס במזיד — פסול, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שפוסל ר' יהודה רק בשכיפר בפועל, שזרק את הדם על המזבח הפנימי.

השתא [מעתה], ומה התם [שם] אפילו עיילי עיילא [הכניס את הדם] בפועל, אי [אם] כיפר — אין [כן] פסולה, אי [אם] לא כיפר — לא, הכא דחשיב חשובי [כאן שהוא רק חושב מחשבה] להכניס פנימה, לא כל שכן שלא יפסול? ומשיבים: תרי תנאי ואליבא [שני תנאים הם שנחלקו ועל פי שיטת] ר' יהודה, בענין מקום משולש.

ושואלים עוד על הברייתא: וסבר ר' יהודה שחטאת ששחטה בדרום