אף אני לא אמרתי שייזרק הדם אלא כשנתקבל בכלי. ושואלים: והוא גופיה [עצמו], ר' יהודה, מנא ידע [מנין הוא יודע] אם התקבל או לא? ומשיבים: הוא סומך על כך שכהנים זריזין הם, משתדלים לעשות עבודתם כראוי, ומקבלים כל הדם, ועבדין הייא [ואולם עושים במהירות] וכך משתפכין הדמים מן הכלי.

ומקשים: והלא דם התמצית (שמתמצה מן הצואר, לאחר שיצא דם הנפש) מעורב בו בדם זה של התערובת, ואין זורקים תערובת כזו על המזבח! ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה [לשיטתו], שאמר: דם התמצית קרי [קרוי] דם,

דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית הרי הוא באזהרה שאם אוכל אותו עובר בלא תעשה, ר' יהודה אומר: בכרת, כדם הנפש.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה על המזבח, שדם התמצית אינו מכפר, שנאמר: "כי הדם הוא (הנפש) (בנפש) יכפר" (ויקרא יז, יא), לומר:

דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם. הרי שאף לדעת ר' יהודה אין דם התמצית ראוי לזריקה!

אלא צריך לומר שר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו], שאמר: אין דם מבטל דם, ולכן אין דם התמצית מבטל את הדם שנתקבל בכלי.

ושבים לברייתא, אמר להם ר' יהודה: לדבריכם, שאי אפשר להשתמש בדם התערובת, למה פוקקין העזרה שתתמלא דם, ולא נותנים לדם לצאת דרך האמה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן (קרסוליהם) בדם.

ומקשים: והא [והרי] דם הוי [הריהו] חציצה בין רגליהם לרצפת העזרה! ומשיבים: דם זה לח הוא, ולא הוי [ואינו] חציצה, דתנן [ששנינו בברייתא]: הדם, והדיו, והדבש, והחלב אם היו יבישין — חוצצין, אם היו לחין — אין חוצצין.

ומקשים: והא קא מיתווסי מאנייהו [והרי מתלכלכים בגדיהם בדם], ותנן [ושנינו בברייתא]: אם היו בגדיו של הכהן מטושטשין (מלוכלכים) ועבד — עבודתו פסולה! וכי תימא דמדלו להו [ואם תאמר שמרימים אותם את הבגדים], והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא ו, ג) משמע שצריך הבגד להיות כמדתו, שלא יחסר ושלא יותיר! ומשיבים: מה שהכהנים הולכים ורגליהם בדם הרי זה בהולכת אברים לכבש, דלאו [שלא] עבודה היא.

ושואלים: ולא עבודה היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה שנאמר "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א, יג) — זו הולכת אברים לכבש! אלא יש לומר שמהלכים בדם בהולכת עצים למערכה, דלאו [שלא] עבודה היא. ושואלים: ולעבודה ממש היכי אזלי [כיצד הם הולכים]? הרי העזרה מלאה בדם! ומשיבים: אזלי אאיצטבי [הולכים הם על אצטבאות], על מקומות מוגבהים שברצפה שאין הדם מגיע לשם.

א משנה השוחט את הזבח על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו לאכול כגון אימורים, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר — הרי זה כשר, משום שמחשבת פסול לא היתה על דבר הראוי לעניינו, ור' אליעזר פוסל.

אם שחט על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אבל פחות מכזית — כשר. על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית חוץ לזמנו או חוץ למקומו — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית מן העור ומן הרוטב, ומן הקיפה התבלין המצטבר בשולי הקדירה ויש עמו מעט בשר, ומן האלל (גיד הצוואר), ומן העצמות ומן הגידין, ומן הקרנים ומן הטלפים (פרסות), חוץ לזמנו וחוץ למקומו — כשר, משום שאין הם נחשבים דבר הנאכל, ומשום כך גם אין חייבין עליהן כולם משום אכילת פיגול אם חישב על הזבח מחשבת חוץ לזמנו, ומשום אכילת נותר, ואינו חייב על אכילתם אם היה טמא.

השוחט את המוקדשין (זבחים נקבות) על מנת לאכול שליל (עובר) של אותה בהמה או שיליא של הבהמה בחוץ — לא פיגל את הזבח על ידי כך. המולק את התורין על מנת לאכול ביציהן המצויים עדיין בגופם, בחוץ — לא פיגל, שאין הביצים נחשבות חלק מגוף התורים, ומאותה סיבה

חלב של המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן כרת משום אכילת פיגול ונותר וטמא.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: אם פיגל בזבח ששחטו על מנת לאוכלו לאחר זמנו — נתפגל גם השליל (העובר שבמעי הבהמה) ואם אכלו — חייב על כך משום פיגול. אבל אם פיגל בשליל — לא נתפגל הזבח. וכן אם פיגל באלל (גיד הצואר) של עוף, שראוי לאכילה — נתפגלה גם המוראה (זפק) הדבוקה לו, אף שאינה נחשבת כדבר הנאכל, משום שיש אנשים האוכלים אותה. אבל אם פיגל במוראה לא נתפגל אלל.

אם פיגל באימורין של פרים הנשרפים, ששחט על מנת להקטירם לאחר זמנם — נתפגלו הפרים כולם, שאף האוכל את בשרם חייב משום פיגול. אבל אם פיגל בפרים שחשב לאוכלם לאחר זמנם, הואיל ואין בהם פיגול, שהרי אינם עומדים לא להקטרה ולא לאכילה — לא נתפגלו אימורים.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: ושוים, גם האומרים שיש פיגול בפרים הנשרפים, שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו באכילת פרים ובשריפתן — לא עשה ולא כלום שפרים אלו אינם נאכלים, ואין מחשבת פיגול אלא באכילה והקטרה, אבל לא בשריפה. מאי לאו [האם לא] נדייק מכאן: הא [הרי] אם חישב באימורים של אותם פרים מחשבת חוץ לזמנו, שיקטירם למחר — נתפגלו פרים, וכדברי ר' אלעזר? ודוחים: לא,