נטילת נשמה שיש בו עונש כרת, אף קודש שמדובר עליו בפסוק זה הוא בדבר שיש בו נטילת נשמה. ואי [ואם] בנוגע בלבד, נטילת נשמה מי איכא [האם יש]? אלא מדובר באכילה שבה יש עונש כרת על האוכל בטומאה.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] פסוק זה לטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה של דם הקרבן על המזבח, כשעדיין אינו מותר באכילה! דאתמר [שנאמר] שחלקו בבעיה הבאה: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ור' יוחנן אמר: אינו לוקה.

ריש לקיש אמר: לוקה, שנאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד) לא שנא [אינו שונה] אם נגע לפני זריקה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר זריקה, שבכל מקרה הוא מוזהר מן התורה. ר' יוחנן אמר אינו לוקה, כי לשיטתו האיסור לטמא לאכול בשר קודש נלמד כדתני [כמו ששנה] החכם ברדלא: אתיא [באה, נלמדה] האזהרה בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו" (ויקרא ז, כ. במדבר יט, יג), כמבואר בעמוד הקודם. וכי כתב ההוא [וכאשר נאמר אותו מקרא] ("טומאתו") — הרי זה דווקא בבשר המותר באכילה, לאחר זריקה!

ומשיבים: לדעת ריש לקיש, אם כן שמדובר בכתוב זה באכילת בשר לאחר זריקה, לימא קרא [שיאמר המקרא] רק "בקדש לא תגע", מאי [מה פירוש] לשון הריבוי "בכל קדש"? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שבא לרבות בשר קודש לפני זריקה.

א גופא [ודנים לגופה] של אותה מחלוקת שהזכרנו קודם: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. אמר אביי: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף של האוכל, אבל בטומאת בשר, אם היה הבשר טמא — דברי הכל לוקה, ש

אמר קרא [המקרא]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל... והבשר" (ויקרא ז, יט), ודרשו חכמים: "והבשר" — לרבות עצים ולבונה, דלאו [שלא] בני אכילה נינהו [הם], ואפילו הכי רבינהו קרא [ואפילו כך ריבה אותם המקרא], שהם מקבלים טומאה, והאוכלם בטומאת הגוף לוקה, ובודאי נכנס בריבוי זה גם בשר לפני זריקה, שהוא ראוי לאכילה.

ורבא אמר: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר — דברי הכל אינו לוקה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דלא קרינא ביה [שאין אנו קוראים בו] בבשר שלפני זריקה את הכתוב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים... וטומאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ) שהוא נאמר רק בבשר הראוי להיאכל, לא קרינא ביה [אין אנו קוראים בו] גם את האיסור "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט).

ומקשים על דברי רבא: והאמר מר [והרי אמר החכם]: "והבשר" (ויקרא ז,יט) — לרבות עצים ולבונה שנטמאו, שאסורים באכילה בטומאה, למרות שאינם ראויים לאכילה, וכל שכן בשר לפני זריקת הדם!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, בעצים ולבונה, שחייבים עליהם משום טומאה, במה אנו עוסקים] — כגון שקדשו בכלי, וטעם הדבר — שנעשה אז כמי שקרבו כל מתיריו, כגון בשר לאחר זריקת הדם, שרק מאותה שעה חייבים על אכילתו.

דתנן [ששנינו במשנה]: כל שיש לו מתירים כגון בשר הקרבן, שהדם מתירו להקרבה ולאכילה, חייבים עליו משום טומאה משקרבו מתיריו, כל שאין לו מתירין כגון הקומץ והלבונה, שהם מתירים את שיירי המנחה באכילה — חייבים על אכילתו בטומאה משקדש בכלי.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, כי בכתוב נאמר שיש מצות עשה להקריב קרבן מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א, ב), שהם בכלל בהמה טהורה. ויש לדייק: בהמה טהורה — אין [כן], אבל טמאה — לא, ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו. ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו, כי לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו.

מותיב [מקשה] ר' ירמיה על דברי ריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא לענין אחר: נאמר "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע... בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא, ג) — ולא בהמה טמאה, ולאו הבא מכלל עשה — עשה הוא!

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, אסברא [אסביר] לך: באברי בהמה טמאה שהעלה על המזבח — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאינו לוקה, שהרי עשה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחיה, אם מעלה בשר חיה טהורה על גבי המזבח. והכי איתמר [וכך נאמר]: ר' יוחנן אמר: עובר בעשה, ריש לקיש אמר: אינו עובר בולא כלום.

וטעמיהם, ר' יוחנן אמר עובר בעשה, כי התורה ציותה: בהמה — אין [כן] תקריבו, ומכאן יש ללמוד: חיה — לא, ולאו הבא מכלל עשה — עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא כלום, שכן ההוא [אותו כתוב] שנאמר בו שמקריבים מן הבקר ומן הצאן הוא למצוה, שכך צריך לעשות, אבל אין ללמוד מכאן שאם מקריבים חיה יש בכך עבירה.

מותיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: אילו נאמר רק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב), הייתי אומר: אף חיה היא בכלל בהמה, כענין שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי" וגו' (דברים יד ד—ה), הרי שבכלל "הבהמה" נכללות גם חיות, כגון איל וצבי, על כן תלמוד לומר: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב) — בקר וצאן אמרתי לך להביא מן הבהמה, ולא חיה.

יכול לא יביא חיה לכתחילה, ואם הביא כשר? הא למה זה דומה לכאורה — לתלמיד שאמר לו רבו: "הבא לי חטים", והביא לו חטים ושעורים, שאינו כמעביר (כעובר) על דבריו אלא מוסיף על דבריו, והרי זה כשר?

תלמוד לומר בהמשך שוב: "בקר וצאן" ("מן הבקר... מן הצאן", ויקרא פסוקים ג, י) לחזור ולהדגיש: בקר וצאן דוקא אמרתי לך, ולא חיה. הא [הרי] למה זה דומה? לתלמיד שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין, והביא לו חיטין ושעורים, שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו שהרי אמר לו שלא יביא לו אלא חיטים.