ומשיבים: אין [כן], רישא [ראשה] בשתי עבודות כפי שנתפרש בה, סיפא [סופה] שנחלקו בסתם — בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: אמר ר' יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום — פיגול וחייבין עליו כרת. ואומרים: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, היינו דקתני [זהו ששנה] בלשון "זה הכלל", שבא לכלול כל המקרים, בין בשתי עבודות בין בעבודה אחת. אלא לאילפא מאי [מה] משמעות ההדגשה "זה הכלל"? מה היא באה להוסיף? ואומרים: אכן לשיטתו קשיא [קשה] הדבר.

א ומביאים דיון על משנה במסכת תמורה, הנוגע למשנתנו. תנן התם [שנינו שם]: אמר על בהמה: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" — הרי זו נעשית תמורת עולה, שכיון שאמר "תמורת עולה" חלה עליה קדושת עולה ואינה יכולה להיעשות שלמים, דברי ר' מאיר.

אמר ר' יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, שתהיה גם תמורת עולה וגם תמורת שלמים, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת ובהכרח חייב לומר דבר אחד קודם — דבריו קיימין, ונעשית תמורת עולה ושלמים יחד, ורק אם משאמר "הרי זו תמורת עולה" חזר ונמלך (התחרט) ואמר "הרי זו תמורת שלמים" — במקרה זה הרי זו עולה.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: אם אמר את שני הדברים בדיבור אחד: "הרי זו תמורת עולה ושלמים", מהו? או אם אמר "לחצות" כלומר, שפירש שתחול קדושה למחצה, אלא שהזכיר תחילה עולה, מהו?

אמר אביי: בהא [בזו] ודאי מודה ר' מאיר שחלות שתי הקדושות, ואין היא תמורת עולה בלבד. רבא אמר: עדיין היא מחלוקת אפילו בזו, שהואיל והזכיר בתחילה עולה, חלה קדושת עולה על הבהמה כולה.

אמר רבא לאביי, לדידך דאמרת בהא [לשיטתך שאתה אומר שבזו] ודאי מודה ר' מאיר, יש להקשות ממשנתנו, שהרי שחיטה ששוחט לאכול כזית למחר כזית בחוץ, דלכי [שכמו] "לחצות" היא דמי [נחשבת], שהרי השחיטה מעשה אחד הוא, כמו שממיר בלשון "לחצות", שכוונתו להחיל את שתי הקדושות כאחת, ופליגי [וחלוקים בה], שר' יהודה סבור כי הולכים רק אחר דבריו הראשונים, והוא פיגול!

אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] כי אינה לשחיטה אלא לבסוף, שמעשה השחיטה חל כאחת ברגע האחרון? לא, באמת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, שאנו רואים את כל השחיטה כמעשה שיש בו שלבים שונים, ומשנתינו מדברת שאמר: סימן ראשון (קנה הנשימה) אני שוחט במחשבה לאכול חוץ לזמנו, סימן שני (הושט) במחשבה לאכול חוץ למקומו.

ומקשים: הרי קמיצה של קומץ המנחה דלכי [שכמו] לחצות הוא דמי [נחשב], שאין היא אלא פעולה אחת בלבד, ופליגי [וחלוקים בכך] ר' יהודה וחכמים במסכת מנחות כשאמר "על מנת לאכול כזית למחר כזית בחוץ"!

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] הואיל ולא נאמרו הדברים במפורש, יש לומר שאינם חולקים במחשב כן בקמיצה, אלא בהקטרה של שני מתירי המנחה, הקומץ והלבונה, ובאופן שהקטיר קומץ מנחה במחשבת חוץ לזמנו, קומץ לבונה במחשבת חוץ למקומו.

ומקשים: הרי קומץ של מנחת חוטא, דליכא [שאין] לבונה בהדיה [יחד איתה], שאין במנחת חוטא לבונה, ופליגי [וחלוקים בכך], שהרי לא חילקה שם המשנה בין מנחה למנחה!

ענה לו: באמת לא פליגי [אין חלוקים] בזה. אמר רב אשי: אם תימצי [תמצא] לומר פליגי [שחולקים בכך], אפשר לומר שפליגי [חלוקים הם] בפסיעות, כשחישב כן בעבודת ההולכה של הקומץ למזבח, שבפסיעה אחת שהלך למזבח חושב מחשבה אחת, ופסיעה שניה במחשבה האחרת, ואין זה דומה ל"לחצות", שם חלים דבריו כאחת.

רב שימי בר אשי מתני [היה שונה] כדברי אביי, שבדיבור אחד ממש, כגון לחצות, לא חלק ר' מאיר, ושתי הקדושות חלות על הבהמה. רב הונא בר נתן מתני [היה שונה] כדברי רבא, שגם במקרה כזה ר' מאיר חולק.

ובהמשך לענין זה מסופר, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: ר' מאיר שאמר: "תמורת עולה ותמורת שלמים" — תמורת עולה היא, בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר: תפוס לשון ראשון, ומה היא שיטת ר' יהודה?

דתנן [ששנינו במשנתנו]: אמר ר' יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה את מחשבת המקום — פיגול, וחייבין עליו כרת.